העיר שאוזנה לה יחדיו

במפגש מומחים בסוגיית ירושלים, שהתקיים לפני כחודשיים בתל אביב, הונחה על השולחן הצעה לפתרון מדיני שכללה צעדי ביניים להפרדת שכונות פלסטיניות מירושלים. הירושלמים שהשתתפו בדיון החזיקו בעמדות פוליטיות שונות בנוגע למעמדה העתידי של העיר, אבל הם היו תמימי דעים בנקודה אחת: צעדי הפרדה חד־צדדיים ימיטו אסון על ירושלים.

יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, הציג בימים האחרונים תוכנית מדינית, שבמרכזה ההצעה "להיפרד מכמה שיותר פלסטינים כמה שיותר מהר", כדי "לאחד מחדש את ירושלים האמיתית, בלי מאות אלפי פלסטינים שיהיו בצד השני של החומה".
המשותף להצעתו של הרצוג ולתוכניות אחרות שעלו באחרונה הוא התמיכה בצעדים חד־צדדיים דראקוניים כמענה לסבך מדיני וביטחוני. תוכניות אלה ממשיכות מסורת ארוכה, המקובלת במפלגת העבודה ובסביבתה, של התייחסות אל הפלסטינים כאל המון נטול רצון משל עצמו, שאפשר להשליך מצד לצד בלי שיהיו לכך תוצאות כלשהן. את המסורת הזאת הצליח לשבור יצחק רבין, אבל אהוד ברק חזר אליה. רבין הבין שהסכם אינו מסמך, אלא תפישת עולם המתורגמת לסעיפים שמעצבים את המציאות.

מאחורי תוכניתו של הרצוג עומדת השאיפה לקבע את שליטתה של ישראל באגן ההיסטורי בירושלים, לקרוע אותו מן השכונות הפלסטיניות שסביבו ולהדק את השליטה על הפלסטינים החיים בתוכו, המהווים יותר מ–90% מתושביו. מה שמוצג כהפרדה בין ישראלים לפלסטינים הוא בעצם הפרדה בין פלסטינים לפלסטינים במרחב הירושלמי, לצורך קביעת עובדות נוספות בשטח. צעדים אלה יקוממו על ישראל את העולם המוסלמי ואת הקהילה הבינלאומית, והם מתכון בטוח להבערת ירושלים.

יש המשתעשעים ברעיון ששכונות אלה יועברו לשליטתה של הרשות הפלסטינית. הללו מצפים שהרשות תקבל אחריות למהלכים שננקטו מתוך התעלמות ממנה, אף על פי שהם מניחים לפתחה כאוס פוליטי, אורבני והומניטרי.
מי שחושב שלמהלכים כפויים המובילים לפירוק של מסגרות פיזיות, חברתיות וקהילתיות ולריסוק המרחב הפלסטיני הירושלמי לא יהיו השלכות על מצב הביטחון, ראוי שיבדוק את מספר המפגעים שיצאו מהשכונות שמעבר לגדר. הגדר לא עצרה אותם, ועוד ועוד גדרות רק יקצינו את המצב הקיים וודאי שלא יתרמו להסדר בעתיד.

המומחים הירושלמים שהשתתפו בדיון ידעו שכ–50 שנות "איחוד" העיר יצרו מציאות סבוכה ומורכבת. זוהי מציאות שעשויה מאיזונים עדינים, שאפשר להפר בקלות. איזונים אלה הם ירושלים האמיתית, שרוב תושביה לא בחרו במציאות הקיימת ולמרות זאת הם מבינים שאתה צריך לחיות בינתיים.

בכל יום נוסעים ברכבת הקלה בירושלים 140 אלף ישראלים ופלסטינים. רבבות הישראלים והפלסטינים שנפגשים במקומות העבודה ובמרכזי הקניות בעיר אינם יכולים להיות נתונים לספינים פוליטיים. את ירושלים יש לנהל בזהירות יתרה, מתוך השקפה הרואה בה את ביתם בהווה ובירתם לעתיד של שני העמים.

יש דברים שאפשר לעשות כבר עכשיו: לחזק את תנאי החיים, את הביטחון האישי ואת האופק העתידי של כל תושבי העיר, להימנע לחלוטין מקביעת עובדות חד־צדדיות, לטפח אקלים פוליטי נושא פתרון, ולאפשר לתושבי העיר הפלסטינים לבנות את מוסדותיהם ולנהל את חייהם בעיר. זה לא יהיה קל, אבל אין דרך אחרת. בינתיים חיסכו לנו את הספינים. אנחנו, ישראלים ופלסטינים בירושלים, צריכים לעלות על הרכבת ולהגיע הביתה בשלום.