הצהרת ראש הממשלה בשנייה 0:25
התסכול הפלסטיני המתמשך מהיעדרו של תהליך כזה, כנדרש למימוש שאיפותיהם הלאומיות במסגרת החזון של "שתי מדינות לשני העמים", הינו אחד הגורמים העיקריים לאינתיפאדה הנוכחית, שהממשלה מתעקשת להפחית בחומרתה, ולקרוא לה "גל טרור" בלבד, כאילו שלקורבנות האלימות הפלסטינית הזאת איכפת, אם הם נפגעו מגל טרור או מאינתיפאדה. ממשלת ישראל משקיעה מאמצים וכוחות רבים במניעת הפיגועים, לפי הסיסמה הידועה: "מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח". בהתאם לכך התבשרנו בימים האחרונים על הקמת נקודות משטרה חדשות ופריסת 1200 שוטרים בכל השכונות הערביות במזרח ירושלים. אולם רבים מגורמי הביטחון והמודיעין כבר הביעו את דעתם, שלדיכוי הטרור הפלסטיני לא די בשימוש בכוח אלא יש צורך לטפל גם בגורם העיקרי לטרור הזה: מו"מ מדיני, שיתן לפלסטינים "אופק מדיני" - תקווה להגשמת שאיפותיהם הלאומיות באמצעות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. גם עבדאללה מלך ירדן, אמר (בראיון לעיתון הירדני, א-דוסתור, ביום 15.8.16), כי "הקיפאון המדיני והרחקת פתרון שתי המדינות רק מגבירים את המתיחות באזור".
גם הציבור בישראל מודאג מהקיפאון במו"מ לשלום ומאי הצגתו של חזון מדיני ברור ע"י הממשלה הנוכחית. רוה"מ נתניהו אמנם הכיר בחזון "שתי מדינות לשני העמים" בנאום, שנשא באוניברסיטת בר-אילן, ביום 15.6.09. אולם במערכת הבחירות האחרונה הודיע נתניהו, שהוא מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית כיום. גם בראיון לטלביזיה האמריקאית, ביום 19.3.15, הודיע נתניהו, שטרם הגיע העת לממש את החזון הזה, ושהנסיבות החדשות באזורנו אינן מאפשרות זאת לעשות כיום.
אי מימוש החזון הזה, בהקדם האפשרי, בעיקר ע"י פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, וויתור על רוב הכפרים הפלסטינים ביו"ש, שסופחו לירושלים בסוף יוני 1967, ("ירושלים המזרחית"), מסוכן לא רק לביטחוננו האישי כגורם לטרור הפלסטיני המתמשך אלא גם לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל!
ראויים לציון בהקשר זה דברים, שאמר הסופר עמוס עוז, בהרצאה במרכז הבינתחומי בהרצליה, ביום 1.2.13, לאמור: "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, יתכן מאוד שכדי לעכב הקמת מדינה ערבית מן הים עד הירדן, תשלוט פה, באופן זמני, דיקטטורה של יהודים פאנאטים, דיקטטורה בעלת סממנים גזעניים, דיקטטורה שתדכא ביד ברזל הן את הערבים והן את מתנגדיה היהודים. דיקטטורה כזאת לא תאריך ימים. כמעט שום דיקטטורה של מיעוט המדכא את הרוב לא האריכה ימים בעת החדשה. גם בקצה הדרך הזאת, מחכה לנו מדינה ערבית מן הים עד הירדן, ולפני כן אולי גם חרם בין לאומי, או מרחץ דמים, או שניהם"!!!
על רקע זה מן הראוי להבהיר אחת ולתמיד: קשה להפריז בחשיבותה של יוזמת השלום הערבית, והיא בהחלט ראויה לשמש כבסיס למו"מ לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים. יוזמת השלום הנדונה אושרה מחדש ע"י מדינות ערב בוועידת הפסגה שלהן, בריאד, בירת סעודיה, בסוף מרץ 2007, והיא מורכבת מ- 4 העקרונות הבאים:
- נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה ישראל (כולל רמת הגולן, דרום לבנון ומזרח ירושלים) לגבולות ה-4 ביוני 1967.
- הקמתה של מדינה פלסטינית, ריבונית ועצמאית בכל השטחים הנ"ל (כולל רצועת עזה), שבירתה היא מזרח ירושלים.
- השגת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת האו"ם מס.194.
- בתמורה למימוש 3 העקרונות הנ"ל יכריזו כל מדינות ערב על סיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ויכוננו יחסים נורמליים של שלום מקיף עם ישראל.
אין מדובר עוד על רגיעה, הפסקת אש או הסכם ביניים, כמקובל עד כה בין ישראל לפלסטינים, אלא בסיום הסכסוך ובהסכם שלום כולל. אין מדובר עוד בהסכם שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית אחת (כמו הסכמי השלום עם מצרים או עם ירדן) אלא בהסכם שלום עם כל מדינות ערב ביחד. אין מדובר בעוד הצעת פיתרון אקדמית של חוקר או מדינאי או צוות אישי ציבור ומומחים בלתי רשמיים (כמו יוזמת ז'נבה) אלא בהצעת פיתרון של השלטונות הרשמיים של עשרים ושתיים (22) מדינות ערב, שכל המדינות המוסלמיות בעולם, למעט איראן, תומכות בה. מקובל לומר אצלנו, שאין אצל הפלסטינים פרטנר רציני לעשיית שלום עם מדינת ישראל. אולם האם 22 מדינות ערביות אינן יכולות להיות פרטנר כזה?! למרות זאת, עד היום לא התחיל המו"מ בנדון בין ישראל לבין הפלסטינים ומדינות ערב.
עם זאת, למרות שהיוזמה הערבית, בנוסחה הנוכחי, אינה מקובלת על ישראל, היא לא דחתה אותה על הסף. בעקבות אישורה המחודש של היוזמה הערבית בוועידת הפסגה של מדינות ערב, בריאד, בירת סעודיה, בסוף מרץ 2007, הודיע ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, כי "הוועידה בריאד היא בהחלט עניין רציני", וכי ישראל מעוניינת בהידברות עם סעודיה ועם מדינות ערב החפצות בשלום עם ישראל. ואמנם ביום 25.7.2007 הגיעו לישראל, כשליחים של הליגה הערבית, שרי החוץ של מצרים וירדן, ונפגשו עם הצמרת המדינית של מדינת ישראל (ראש הממשלה, שר הביטחון וועדת החוץ והביטחון של הכנסת), כדי לפתוח במו"מ עם ממשלת ישראל על מימוש היוזמה הערבית לשלום כולל בין ישראל למדינות ערב. אולם עד היום לא התחיל המו"מ בנדון.
רוה"מ נתניהו חזר והודיע (לאחרונה גם ביום 30.5.16), כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות. ברור שמרבית שטחה של המדינה הפלסטינית החדשה תהיה ביהודה ושומרון, ואמנם ישראל כבר הודיעה בוועידת קמפ-דייויד השנייה, ביולי 2000, כי במסגרת הסכם שלום, היא תהיה מוכנה לסגת ממרבית (כ-90%) שטחי יהודה ושומרון, פרט ל-3 גושי ההתנחלויות הגדולים: אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון. ניתן, איפוא, לנהל מו"מ על העיקרון הראשון ביוזמה הנדונה.
לגבי מזרח ירושלים, ישראל כבר הבהירה בוועידה הנ"ל, שבמסגרת הסכם שלום היא תהיה מוכנה לוותר על ריבונותה בשכונות הערביות שבמעטפת החיצונית של ירושלים. אולם היא מתנגדת בתוקף לוותר על ריבונותה גם בשכונות הערביות הפנימיות של ירושלים, כולל העיר העתיקה. לא כל שכן, שישראל אינה מוכנה לוותר בשום אופן על ריבונותה הבלעדית ב-13 השכונות היהודיות החדשות, שנבנו אחרי יוני 1967 בשטחים מיו"ש שסופחו לירושלים, בהר הבית, בכותל המערבי ובבית הקברות היהודי בהר הזיתים, הנמצאים כולם בעיר העתיקה ובסמוך לה.
לא ניתן להשיג הסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים ללא מו"מ, שכן מטבע הדברים יש לכל צד אינטרסים שונים והשקפה שונה על מהותו הרצויה של הסכם שלום ביניהם. זכותה של ישראל לדבוק בעיקרון של איחוד ירושלים לנצח. אולם מאחר שהפלסטינים דוגלים בעמדה הפוכה, והם נחושים לחלק מחדש את ירושלים, ולכונן בחלקה המזרחי את בירת מדינתם, אין מנוס מלנהל מו"מ לפשרה גם בירושלים. ישראל אף התחייבה לעשות זאת בהסכם אוסלו (13.9.93) במסגרת המו"מ על הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים.
בהקשר זה חשוב לדעת: ערב יוני 1967 היה שטחה של ירושלים הישראלית (המערבית) 38 קמ"ר, ושטחה של ירושלים הירדנית (כולל שטחו של "האגן הקדוש") היה 6 ק"מ, וביחד ("ירושלים השלמה"): 44 קמ"ר. בסוף יוני 1967 סופחו לירושלים לא רק ירושלים הירדנית (6 קמ"ר) אלא עוד 64.5 קמ"ר – אדמות של 28 כפרים ביהודה ושומרון, בתחום העיריות של בית לחם, בית ג'אלה, אל-בירה ועוד. כל השטח שסופח מכונה מאז "ירושלים המזרחית", ועליו נבנו 13 שכונות יהודיות חדשות. כך גדלה ירושלים כהרף עין לשטח של 108,500 קמ"ר, ושטחה כיום הוא 126.4 קמ"ר (בזכות סיפוח שטחים נוספים ממערב לעיר).
משום מה הציבור הישראלי ומנהיגיו הרחיבו את הקדושה המיוחסת לירושלים העתיקה (שבתקופת בית שני השתרעה על שטח של כרבע קמ"ר – 250 דונם בלבד), והחילו אותה לא רק על ירושלים המערבית אלא גם על כל השטח שסופח לירושלים בסוף יוני 1967, כאמור.
במפה: ירושלים הירדנית בשטח המקווקו בצהוב
לפיכך, העמדה, שירושלים איננה נושא למו"מ ותישאר לנצח בירתה השלמה והמאוחדת של מדינת ישראל, פשוט אינה נכונה ואיננה מציאותית. אולם מסתבר שבמעמקי לבם גם נתניהו וממשלתו מודעים לכך: בדקתי את קווי היסוד של כל ממשלות ישראל ואת כל ההסכמים הקואליציוניים, ושמתי לב, שבניגוד לעבר (בניגוד לקווי היסוד של ממשלות רבין, שרון ואולמרט), ירושלים כלל אינה מוזכרת בקווי היסוד של הממשלות בראשותו של נתניהו (כולל הממשלה הנוכחית) ובהסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם המפלגות המרכיבות את ממשלת נתניהו הנוכחית. קרוב לוודאי, שהשינוי הזה נובע מההבנה, שלא ניתן להגיע להסכם שלום בלי פשרה טריטוריאלית גם בירושלים, וכי יש לתת לממשלה אפשרות לנהל משא ומתן גם בנושא זה. ואמנם כבר בכנס של ועידת הנשיאים בארה"ב, שהתקיים בתחילת יולי 2010, השיב נתניהו לשאלה בעניין עתידה של ירושלים: "יש שכונות יהודיות בירושלים, שבכל תכנית שלום תישארנה במקומן". ברור שכוונת רוה"מ הייתה, שיש שכונות יהודיות במזרח ירושלים, שיישארו תמיד בריבונות ישראל. אולם מאחר שרוה"מ לא אמר ש"כל השכונות היהודיות במזרח העיר תישארנה בריבונות ישראל", האם ניתן להסיק מכך, שלדעת רוה"מ, חלק מהשכונות היהודיות במזרח העיר, לא יישארו בריבונות ישראל?!
ישראל כבר הודיעה על נכונותה לתת לפלסטינים שטחים חילופיים תמורת השטחים, שאין היא מוכנה לוותר על ריבונותה בהם. גם נציגים בכירים של בית המלוכה הסעודי, אבי היוזמה הערבית, כבר הודיעו שהם מסכימים לעיקרון של חילופי שטחים, כאמור. בהתחשב בכך, שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר בעולם ליהודים, אך כל גדולי ההלכה היהודיים אוסרים על כניסת יהודים לשם, ושזהו המקום השלישי בקדושתו בעולם למוסלמים, מן הראוי לנהל מו"מ גם בעניין זה, כגון: על כינון גוף בינלאומי שינהל את האתר הזה, ויבטיח את זכויות בני שתי הדתות בו.
גם בעיית הפלסטינים ניתנת לפיתרון במו"מ. אכן לפי החלטת האו"ם מס.194 יש לכל הפליטים הפלסטינים זכות לשוב לבתיהם הישנים; ועל כך מבססים הפלסטינים את זכות השיבה של הפליטים לבתיהם במדינת ישראל. אולם ישראל הבהירה לפלסטינים בהזדמנויות רבות, שהיא מתנגדת בתוקף למימוש הזכות הנדונה בתחומה אלא אך ורק בתחום המדינה הפלסטינית, שתוקם בשטחים שישראל תיסוג מהם במסגרת הסדר שלום כולל וסופי, מאחר שחזרתם של מיליוני פליטים לתחומי מדינת ישראל תביא לחיסולה של המדינה.
מדינות ערב היו ערות להתנגדות הנחרצת של ישראל למימוש זכות השיבה בתחומי מדינת ישראל, ולפיכך, הן סייגו את מימושה, במסגרת היוזמה הערבית, בשני תנאים, שאינם כלולים בהחלטת האו"ם מס. 194, ומאפשרים מו"מ על אופן מימושה של הזכות הזאת, ולאו דווקא לפי ההחלטה הנ"ל. לפי התנאי הראשון, הפתרון צריך להיות "צודק", דהיינו, במו"מ ישראל תוכל לטעון, שאין זה צודק להחזיר מיליוני פליטים לתחומה. לפי התנאי השני, על הפתרון להיות "מוסכם", דהיינו, ישראל צריכה להסכים לו, ובכלל זה למספר הפליטים שיורשו לחזור ולגור בישראל, אם וכאשר יוסכם על כך; ואין מדובר בתחולה וביישום אוטומטיים של החלטה 194. לפיכך, ברור שגם בעיית הפליטים הפלסטינים ניתנת לפיתרון במו"מ.
ישראל כבר הודיעה על דחיית יוזמת השלום הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית להסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, בטענה שאין תחליף למו"מ ישיר. יוזמת השלום הערבית היא בסיס ראוי למו"מ כזה. אם ישראל תדחה גם את היוזמה הזאת, היא תצטייר גם בעיני תומכיה בעולם כסרבנית שלום, ותיפגע עוד יותר התמיכה בה.
Print
PDF version