מאותו הכפר

מה שרואים מכאן לא רואים משם, ומבחינתם של רמון והרצוג, טוב שכך. השניים פרסמו לאחרונה תוכנית לירושלים על הנייר ורק לאחר מכן יצאו בסיור מתוקשר שנועד לאשש אותה. כל עובדה או נתון העומדים בדרכן של התוכניות שלהם הם מסיטים מטווח עיניהם, בערך באותה קלות שבה הם מנתקים מהעיר בהבל פה שכונות אורגניות ומאות אלפי תושבים. זה מתחיל כבר בשימוש האנכרוניסטי אבל המכוון היטב במושג "כפרים" לתיאור השכונות הפלסטיניות המזרח ירושלמיות. בפועל, עיסאוויה, בית חנינא, צור באהר ושכונות מזרח ירושלמיות אחרות, הן כפרים לא יותר משפסגת זאב, מזרח תלפיות והגבעה הצרפתית שנבנו על אדמותיהם ולצדן הן כפרים.

לו נשאלו, היו הרצוג ורמון מתקשים למנות את 28 "הכפרים" שהם מבקשים לנתק מירושלים ועוד יותר מכך למקם אותם על המפה, שכן מספרם של הכפרים שסופחו בפועל על תושביהם קטן בלפחות שליש. לגבי שאר ה"כפרים", אלה נותרו מלכתחילה בגדה המערבית אף שישראל נטלה את אדמותיהם והקימה עליהם את "כפר" גילה, ו"כפר" הר חומה, ו"כפר" רמות ו"כפר" נווה יעקוב. האם גם "כפרים" אלה אינם חלק מירושלים לשיטתם של רמון והרצוג?

אכן מפת 1967 שינתה לבלי הכר את המציאות בירושלים אולם לאחר כמעט יובל שנים של חיים בתוך מרחב אורבני אחד, מציאות זו יש לה חיים משלה והיא ניתנת להתרה רק בהליך עדין ומורכב ששותפים לו שני הצדדים. עובדה היא שרמון והרצוג ואף אמנון רשף, שפרסם את גרסת ההפרדות של יוזמת "המפקדים למען בטחון ישראל" כמה ימים קודם לכן, אינם מצליחים לגייס תמיכה ירושלמית לתוכניות שלהם, לא מימין ולא משמאל ואף לא מהמרכז שאליו הם מכוונים.

ירושלים "המאוחדת" היא מציאות סבוכה ובעייתית העומדת בדרכו של הסכם עתידי שאנשי המחנה הציוני עדין מנפנפים במחויבות ערטילאית אליו. אולם הן הרצוג והן רמון איבדו את האומץ וההגינות הבסיסיים לומר לציבור הישראלי ביושר שפתרון בירושלים דורש ויתורים עמוקים באגן ההיסטורי של העיר ולא רק בשוליה ולא באופן המשרת את האינטרסים של צד אחד בלבד. במובן זה הם מתייצבים לא רק ימינה ממחויבויותיה הבסיסיות של מפלגת העבודה, אלא אף ימינה מאולמרט ושרון.

במציאות שבה פתרון מדיני אינו נראה אפשרי בטווח הנראה לעין, העיר מתקיימת בזכות איזונים עדינים המאפשרים את זרימת החיים בה ואת תפקודה הסביר. חיזוקם של איזונים אלה, ולא איומים בצעדים חד צדדיים דרקוניים הדוחקים את הצד השני לייאוש וחוסר מוצא, הם המפתח לשמירה על יציבות יחסית בעיר בעת הזו.

איזונים אלה מתקיימים ללא גדרות, במרחבים ציבוריים, במקומות עבודה וברכבת הקלה המסיעה מדי יום 140,000 ישראלים ופלסטינים. הם מבטאים את חכמת החיים הבסיסית של "הכפריים" הירושלמים ממערב וממזרח שאף אם אף רובם לא בחרו במציאות הקיימת, הם מבינים שזו המציאות שאתה צריך לחיות בינתיים. וראו, חלק מהמפגעים הפלסטינים יצאו דווקא מהשכונות המזרח ירושלמיות שמעבר לגדר ההפרדה במקומות שבהם ההזנחה וההפקרה זועקות לשמים והגדר, הבנויה לתלפיות וללא חורים, אינה מצליחה לחסום את הייאוש.

ירושלים אינה זקוקה לעוד איומים בסגרים וגדרות אלא למדיניות של תקווה, המכירה בזיקתם העמוקה של שני העמים לעיר ובזכותם לחיות בה חיים של שגשוג וכבוד בכל קונסטלציה פוליטית. יש דברים שניתן לעשות גם במציאות הקיימת, לשפר באופן מערכתי ומקיף את תנאי החיים בירושלים המזרחית, לעודד פיתוח כלכלי וחברתי ולהתנגד לאלימות וגזענות בשני חלקי העיר, להגן על המקומות הקדושים לשני העמים ולשלוש הדתות ולאפשר לתושבי ירושלים המזרחית לבנות את מוסדותיהם בעיר ולנהל בה את חייהם. בריונות נוספת לא תועיל בכפר שלנו.