גדר ההפרדה

 

ביוני 1967, כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים הכריזה ממשלת ישראל על הרחבת שטח השיפוט של ירושלים לשטחים שנתפסו על ידה. שטחה המוניציפאלי החדש של ירושלים כלל את שטחי ירושלים המזרחית הירדנית ועוד כ-28 כפרים פלסטינים בשטחי הגדה המערבית הסמוכים לירושלים. בהחלטה נוספת החילה ממשלת ישראל את המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים על השטחים שבתוך הגבול המוניציפאלי החדש של העיר ובכך סיפחה למעשה את ירושלים המזרחית וסביבתה לשטח ישראל. מאז החלטה זו נקטו ממשלות ישראל לדורותיהן  במדיניות של מחיקת הקו הירוק – קווי שביתת הנשק (1949) שעברו בירושלים וחצו את העיר - והחלתה של מדיניות "העיר המאוחדת". בנייתן של שכונות ענק ישראליות במזרח העיר, בהן מתגוררים כיום כ- 200,000 ישראלים  שירתה את מדיניות איחוד העיר ושינתה לחלוטין את המציאות הגיאו-פוליטית בשטח. 
 

בבואה לקבוע את תוואי הגדר בירושלים ניצבה ממשלת ישראל בפני מציאות פוליטית סבוכה. סיפוחה של מזרח ירושלים לישראל עמד בניגוד לחוק הבינלאומי ומעולם לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית שהמשיכה לראות בכל שטחי מזרח ירושלים שטח כבוש, ובשכונות שנבנו בה המשיכה לראות התנחלויות לכל דבר ועניין. אף שכל ממשלות ישראל המשיכו לדבוק במדיניות העיר המאוחדת, הסכימה ישראל  במסגרת הסכמי אוסלו לקביעה כי ירושלים היא סוגיית יסוד בסכסוך הישראלי הפלסטיני שתיושב במסגרת שיחות הקבע.  צעד נוסף לקראת הסדר בירושלים נעשה במסגרת שיחות קמפ דיויד וטאבה (2000-2001) בהן התקבל מתווה קלינטון כמצע לדיון על הסדר בירושלים. המתווה הציע את חלוקת העיר תוך הותרתן של  מרבית השכונות הישראליות שנבנו במזרח ירושלים בשטח ישראל וחיבורן לירושלים המערבית תמורת חילופי שטחים ומניעת בנייה נוספת. מתווה זה שימש מצע לשיחות אולמרט-אבו מאזן (2008). להחלטות על תוואי גדר ההפרדה היו, אם כן, השלכות מדיניות כבדות משקל. 

.  

לשיטתה של ממשלת ישראל, גדר העוברת בתוך ירושלים, על בסיס הקו הירוק או בין שכונותיה הישראליות לפלסטיניות עשויה הייתה להיתפס, במיוחד על רקע המשא ומתן המדיני, כהצעה לחלוקת הריבונות בעיר.  ואכן,  חלקים ניכרים של  גדר ההפרדה עוברים פחות או יותר לאורך הגבולות המוניציפאליים של ירושלים וכוללים בתוכה את מרבית שטחה של מזרח ירושלים, שסופח ב1967. הגדר אינה מפרידה באזורים הללו בין ישראלים לבין פלסטינים, בהתאם לרציונאל הביטחוני המקורי של הקמתה, אלא מפרידה לרוב בין שכונות פלסטיניות  לפרברים הפלסטיניים המקיפים את ירושלים. באחת העתירות שהוגשו לבג"צ בנוגע לקטע הגדר באזור א-ראם (עתירה של האגודה לזכויות האזרח) הצהיר שר הביטחון דאז, שאול מופז, שהגדר נבנתה בתוואי הגבול המוניציפאלי של העיר ושזכותנו לקבוע את הגדר עליו.  

ניתן אם כן לומר כי  בקטעים הנרחבים שבהם תוואי הגדר חופף לגבולות המוניציפאליים (קו הסיפוח), הוא מהווה מהלך נוסף  לאשש ולקבע אותם, אך בכך הוא גם קוטע אותם ממפת הסדר מדיני עתידי. הפגיעה בהתכנותו  של הסדר כזה מחבלת באינטרס הישראלי והפלסטיני כאחד
 

2. הגדר וההתנחלויות: שיקול טריטוריאלי
 

תוואי הגדר נקבע ביחס לגבולותיה המוניציפאליים של ירושלים, אך לא פחות מכך גם ביחס להתנחלויות המקיפות אותה. תוואי הגדר חורג משטחה המוניציפאלי של ירושלים בשלושה אזורים עיקריים: 

 

בדרום – מקיף התוואי את התנחלויות גוש עציון וכפרים פלסטיניים מדרום לירושלים; בפועל בנויים חלקים מן הקטע המזרחי של הגדר, הסמוך לאל ח'דר, וחלקים מן הגדר בואלג'ה הולכים ונבנים (נכון לאוקטובר 2012).

במזרח – מקיף התוואי את מעלה אדומים ואת ההתנחלויות שמדרום ומצפון לה.    בפועל קטע זה אינו בנוי ברובו.(נכון לאוקטובר 2012)

בצפון – מקיף הגדר  את גבעת זאב וההתנחלויות שבסמוך לה, ויוצר מובלעת סביב ביר נבאללה והכפרים הסמוכים.  קטע זה בנוי בפועל.
 

בעוד חלקי הגדר שעל תוואי הגבולות המוניציפאליים בנויים בפועל, הרי שחלקים נרחבים מן התוואי המקיף את ההתנחלויות, אינם בנויים, חלקם על רקע הקפאה רשמית של ממשלת ישראל. אי בנייתה של הגדר באזורים נרחבים משקפת את הבעייתיות המשפטית והפוליטית שבהקמת גדר בשטחי הגדה המערבית, באזורים  שאפילו לגרסת ישראל לא חלה עליהם ריבונות ישראלית. בו בזמן היא מבטאת גם את העדפת קובעי המדיניות להותיר את הגדר פרוצה, מאשר להשלימה על בסיס תוואי מינימליסטי יותר תוך הותרת גושי ההתנחלויות המקיפות את ירושלים מחוץ לה.

 

חיבורם בפועל של גושי ההתנחלויות לירושלים באמצעות תוואי הגדר הופך את ירושלים למטרופולין המשתרע אופרטיבית, אך לא רשמית, על פני שטח של מעל 210 קמ"ר, הרחק מעבר לגבולותיה המוניציפאליים של ירושלים. בתפיסת "ירושלים רבתי" ביקשה ממשלת שרון בשעתו לממש חזון של ירושלים גדולה שתבטיח את הישארותן של ההתנחלויות סביב העיר בגבולות ישראל כחלק אינטגראלי משטחי ירושלים.  ההתנחלויות המקיפות את העיר יוצרות מעגל רחב של אחיזה ישראלית סביב ירושלים המנתק אותה באופן חד צדדי משטחי הרשות הפלסטינית תוך כדי חדירה עמוקה לשטחי הגדה המערבית וגריעה משטחיה של המדינה הפלסטינית העתידית.
 

ב2004, פסק בית הדין הבינלאומי בהאג, כי הקמת גדר הביטחון מנוגדת לחוק הבינלאומי וקבע כי על ישראל לחדול מבנייתה.  בין היתר קבע בית הדין הבינלאומי כי הגדר פוגעת בחופש התנועה, בחופש  התעסוקה, בזכות לשירותי בריאות, חינוך ותעסוקה ולרמת חיים נאותה.  בהחלטת בית הדין מובע החשש כי הגדר עלולה לקבוע מראש, על בסיס עובדות בשטח, את תוואי הגבול העתידי בין ישראל לפלסטין.

חיבורה של ירושלים להתנחלויות ולשטחים של עשרות קמ"ר סביבן אכן מהווה ביטוי למדיניות פוליטית, שאינה מתיישבת עם החתירה להסדר מדיני שתנאי הכרחי לו הוא שמירה על חיבור רציף בין הגדה המערבית לירושלים.
 

3. השיקול הדמוגרפי
 

מפת "ירושלים רבתי" המוקפת על ידי גדר ההפרדה, משקפת גם את החתירה הרשמית של ממשלות ישראל למאזן דמוגרפי המשמר רוב יהודי ניכר בירושלים – רוב שהלך והצטמק מאז סיפוחה של מזרח ירושלים ב 1967 גדר, הקפתן של ההתנחלויות בגדר ההפרדה וחיבורן בפועל לירושלים מהווה מענה למדיניות של עיבוי הרוב היהודי, על ידי תוספת אוכלוסייה יהודית לאזור ירושלים. תוואי הגדר תוכנן כך שהוא מוסיף לירושלים את האוכלוסייה היהודית המתגוררת בגושי ההתנחלויות שמחוץ לשטח המוניציפאלי של העיר בנוסף לשטח נרחב מאוד סביבן.  בה בעת התוואי גורע מירושלים את האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת באותם אזורים.  
 

כיצד ניתן לצרף אזורים שלמים לעיר מבלי לכלול את הפלסטינים החיים בהם?  מצב זה הושג  באמצעות בניית גדר נוספת סביב ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית בתוך גושי ההתנחלויות שנוספו. כך נכלאו ישובים ושכונות פלסטיניים בגדר המקיפה אותם מכל צדדיהם  ומנתקת אותם בפועל משטחי "עוטף ירושלים", כשהמוצא היחיד שלהם הוא באמצעות כביש תת-קרקעי שיציאתו בשטחי הגדה המערבית. זהו המצב באזור ביר נבאללה שבגוש גבעת זאב מצפון לירושלים, וכן בכפר וואלג'ה בואכה גוש עציון שם הולכת ונשלמת גדר שתכתר את הכפר לינק לדף על וולאג'ה . מצב זה יצר מציאות בלתי נסבלת עבור תושבי אותם יישובים ושכונות פלסטינים. במקרים אלה וכן במקרים שנראה בהמשך, הרציפות הישראלית, הגיאוגרפית והדמוגרפית, הושגה באמצעות  תוואי גדר ההפרדה על ידי קטיעה וניתוק של הרצף האורבאני הפלסטיני והפיכתם של שכונות וישובים פלסטינים למובלעות מבודדות ומנותקות.
 

שכונות פלסטיניות ירושלמיות מעבר לגדר
 

בעוד תוואי גדר ההפרדה מסמן את ירושלים רבתי – ירושלים המחוברת להתנחלויות המקיפות אותה, הרי שהגדר מנתקת מן העיר אזורים פלסטיניים, לא רק בתחומי ההתנחלויות, אלא גם מירושלים גופא.  הגדר נבנתה כך שהיא מנתקת מן העיר שמונה שכונות פלסטיניות המצויות בתוך תחומה המוניציפאלי של ירושלים ושבהן מתגוררים פלסטינים תושבי העיר. מדובר  בארבע שכונות ירושלמיות באזור קלנדיה בצפון, וארבע נוספות באזור מחנה הפליטים שועפאת בצפון מזרח העיר, המצויות כולן בתוך תחום השיפוט של העיר עליו הכריזה ישראל ב1967.כיום מתגוררים בשכונות הללו על פי ההערכה כשמונים אלף פלסטינים ירושלמים (תושבי קבע מחזיקי תעודת זהות ישראלית). על אף שקביעתו של תוואי הגדר אינה משנה באופן רשמי את מעמדן של השכונות שמעבר לה  כשכונות ירושלמיות לכל דבר ועניין, הרי שבפועל הפרדתן הפיזית מן העיר הביאה לניתוק כמעט מוחלט משירותים מוניציפאליים, פיתוח תשתיות פזיות וחברתיות, שירותי חרום ועוד. כך נוצר מצב שבו עשרות אלפי תושבים ירושלמים, בעלי מעמד של תושבי קבע במדינת ישראל  חיים בשטחי הפקר שהופכים בהדרגה למובלעות של עוני והזנחה, אינם מקבלים את השירותים הבסיסיים ביותר להם זכאי כל תושב ונדרשים לעבור במחסום בכל פעם שהם מבקשים להיכנס לעירם. 
 

מאז הקמת הגדר תושבי השכונות שנותרו מעבר לה חיים בחשש מתמיד כי בדעתן של הרשויות לנתק לגמרי את שכונותיהן מהעיר ואף לשלול מתושביהן את מעמד התושבות וזאת על אף על אף ששכונותיהם נמצאות רשמית בשטחה של ירושלים. חשש זה התחזק לאור התבטאויות של גורמים ישראלים כגון ראש עירית ירושלים (לינק) .בהעדר אלטרנטיבה אחרת, נאחזים התושבים בשכונות אלה במציאות הקיימת ובטלאים של מעמד התושבות שנותרו בידיהם, כי רק הוא מבטיח להם כיום קשר לעיר ירושלים, למשפחותיהם ולקהילותיהם המצויות בה, למקומות התעסוקה שלהם ולשירותים הנדרשים להם.  

 

השפעת הגדר על ירושלים המזרחית בכללותה
 

קביעת תוואי גדר ההפרדה ביחס לגבול המוניציפאלי של ירושלים הביא ליצירתו של חיץ מלאכותי בין ירושלים לבין העורף החברתי והכלכלי של ירושלים המזרחית. קשרי משפחה, תעסוקה, ומסחר מחברים את המרחב הירושלמי למרחב שסביב העיר, כאשר הגבול המוניציפאלי שאינו חופף גבול טבעי, הופך לחומת בטון.  אזורים כמו א-ראם, אלעזרייה, אבו דיס וסוואחרה, המצויים סביב ירושלים, היוו עורף כלכלי של העיר ואילו ירושלים היוותה עבור תושבי העיירות והכפרים הללו מרכז תעסוקה, שירותים, חינוך, תרבות ומסחר. חיתוכו של המרחב הפלסטיני באמצעות גדר ההפרדה היווה מכה כלכלית עבור אלפי פלסטינים שמצאו את פרנסתם בירושלים ונותקו עתה מן העיר וכן עבור בעלי העסקים ונותני השירותים בירושלים ששירתו גם את אוכלוסיית הפרברים הגדולה שמחוץ לעיר, בכלל זה בתי החולים ומרכזי התרבות והחינוך .  כמו כן, יוקר המחיה בירושלים עלה באופן ניכר מאז בניית הגדר בגלל הביקוש הגובר לגור בתחומיה של העיר גופא. המחסומים לאורך הגדר,  מיועדים לא רק  לתושבי הגדה, אלא גם לעשרות אלפי ירושלמים, שבהעדר אפשרויות בנייה בעיר עקב הגבלות  הבנייה הקשות שהטילה ישראל על השכונות הפלסטיניות, עברו לפרברים שמחוץ לעיר.  הקמת הגדר יצרה פגיעה קשה בחופש התנועה והפולחן, ויצרה תלות גוברת במחסומים מצדם של תושבי מזרח ירושלים לצורך פרנסה, קבלת טיפול רפואי, וקיום קשרי משפחה. הקושי היומיומי של ניתוק מן העיר הביא לחזרתם של עשרות אלפי פלסטינים תושבי ירושלים, מקרב אלו שהיגרו לפריפריה, אל תוך העיר. תהליך זה הביא להחרפתו של המצב הקשה גם כך בירושלים המזרחית, כאשר שכונותיה הפלסטיניות של העיר הופכות בהדרגה ממרכז אורבני למשכנות עוני.  

 

ברמה המדינית, הניתוק של ירושלים המזרחית מן הגדה, חותר תחת האפשרות להסדר מדיני, שבמסגרתו ירושלים המזרחית תהווה בירה של מדינה פלסטינית, שכן מימוש של פתרון שתי מדינות, מתבסס על ההנחה שירושלים המזרחית תחובר לשטחי הגדה המערבית ברצף אחד. חיתוכו המלאכותי של הרצף האנושי והכלכלי-חברתי בין ירושלים לגדה, פוגע לפיכך אנושות באפשרות להסדר מדיני. קביעתו של תוואי הגדר כך שהוא חוצה באופן מלאכותי מרחב פלסטיני מחד גיסא, ומאידך גיסא מותיר אוכלוסיות גדולות מחוץ לתחומה של העיר שהן חוברו אליה לפני 45 שנה מכוח החלטה ישראלית, משקפת את צדו השני של המטבע הדמוגרפי: אם הגדר המקיפה את ההתנחלויות שירתה את הניסיון להגדיל את שיעור היהודים בירושלים רבתי, הרי שתוואי הגדר מוציאה שכונות מן העיר ומקטינה את שיעור הפלסטינים בירושלים.  ההיגיון הדמוגרפי של הגדר מאפיל אם כן על ההיגיון הביטחוני.  בירושלים גופא נדחק ההיגיון הביטחוני מפני ההיגיון הפוליטי, שכן הגדר עובר בחלקים ניכרים שלו לאורך הגבול המוניציפאלי (גבול הסיפוח), אינו יוצר הפרדה בין ישראלים לפלסטינים אלא מקבע את המציאות שנוצרה לאחר 1967 שבה האוכלוסיות הפלסטיניות והיהודית חיות בסמיכות זו לזו. 

 

ניתוקן של שכונות שלמות מירושלים מחד גיסא, וביתורם של שכונות וכפרים פלסטיניים מאידך גיסא, מבטאים מדיניות מתמשכת של קביעת גבולות באורח משתנה ושרירותי בתוך מרחב פלסטיני, המהווה חומר ביד היוצר בידי ממשלות ישראל.  הקמתה של הגדר בתוך מרחב זה, מהווה כלי נוסף במדיניות הישראלית של "הפרד ומשול", שכתוצאה ממנה מרוסקת ירושלים הפלסטינית לרסיסים.
 

סיכום
 

בסיכומו של דבר, כעשור לאחר החלטת הממשלה על הקמת "עוטף ירושלים", ברור כי גדר ההפרדה השפיעה באופן עמוק על צביונה של ירושלים ועל עתידה. קשה לקבוע באיזו מידה מונעת הגדר טרור שכן הירידה בפיגועים היא תוצאה של גורמים מגוונים, מה גם שבניית "עוטף ירושלים" לא הושלמה בחלקה המזרחי והדרומי שנותרו פרוצים; לעומת זאת ניתן לקבוע בנחרצות כי גדר ההפרדה מונעת חיים נורמטיביים מתושבי ירושלים המזרחית, ובעיקר מאלו החיים בפריפריה או בשכונות הירושלמיות שמעבר לה. ניתן לקבוע כי היא פוגעת אנושות במרקם החברתי-כלכלי של ירושלים הפלסטינית, ומתוך כך גם פוגעת בביטחונה של העיר כולה וברווחתם של תושביה; ניתן לקבוע כי היא פוגעת בעתידנו כאשר היא מקבעת גבולות ההופכים את ירושלים לעיר גדולה מאי פעם ורחוקה יותר מתמיד מאפשרות של הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים.