היי הרצוג, בוא תכיר את השכונות בירושלים שמהן אתה רוצה להפרד

שלום לך חבר הכנסת הרצוג. אני מודה שההצהרות האחרונות שלך, ובמיוחד ההצעה להוציא מירושלים כמה שיותר פלסטינים, לא ממש עוררו את הרצון הטוב שלי. ובכל זאת, נדמה לי שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עכשיו זה לצאת יחד לסיור בירושלים הפלסטינית כדי שתראה בעיניים ממה היא מורכבת ומה תהיה המשמעות של יישום ההצעות שלך.
נתחיל מרחובות סלאח א-דין וסולטן סולימאן, האזור המסחרי השוקק שמשתרע מחוץ לעיר העתיקה בין שער שכם לשער הפרחים. על פי התכנית שלך האזור הזה, כמו כל העיר העתיקה וסביבתה – ובו סדר גודל של 100,000 פלסטינים – לא ינותק מירושלים הישראלית. מבחינתך האזור הזה שלנו.
אנחנו הולכים ברחוב, שני ישראלים (שני יהודים) מוקפים בפלסטינים שעסוקים בענייני היומיום שלהם. איך אתה מרגיש? אתה נראה לי קצת מתוח. נכון, אנחנו היהודים לא רגילים להסתובב כך חשופים בקרב פלסטינים, אנחנו ממש יודעים שזה מסוכן. רק אתמול לא רחוק מכאן שלושה פלסטינים ירו בשתי שוטרות מג"ב והרגו אחת מהן. אבל אתה חייב להבין שחלק ניכר מהמתח שלך הוא כי יותר מדי שנים סיפרת לעצמך סיפור על המקום הזה, שהוא שלך. והפער הזה בין הסיפור למציאות מחייב אותך להרגיש עכשיו מאוים.

שים לב איך הרחוב מתעלם מאתנו. האנשים עסוקים בענייני היום שלהם ואנחנו, שלשם שינוי הגענו בלי נשק או שוטרים שישבשו את היומיום, פשוט נבלעים בתוכם. אם תצליח להשתחרר קצת מהפחד אולי תשים לב שאנחנו מתהלכים עכשיו בטריטוריה פלסטינית, הלב הפועם של אל-קודס. נכון, זה מרגיש מוזר לדבר כך על ירושלים. אבל הסתכל ותגיד לי האם אתה רואה כאן משהו שהוא לא פלסטיני.
היתנו אותנו לפחד מהמקום הזה, או בתמונת מראה של הפחד: לבוא לכאן כבעלי הבית. אבל אם תבוא לכאן שוב ושוב תוכל להשתחרר מההתניות הללו, לפגוש את המקום הזה כמו שהוא ולהפסיק להיאבק בפלסטיניות שלו. תאמין לי שיש בזה רווחה גדולה. זה הצעד הראשון לסיום הסכסוך ולמרות הקלישאה הוא באמת מתחיל ממך.
"מי צריך את עיסאוויה?"
מתבקש שמכאן ניכנס אל תוך העיר העתיקה אבל ברשותך נדחה את זה לסוף הסיור שלנו ובמקום זאת נצא החוצה לשכונות הפלסטיניות של מזרח ירושלים, שבהן חיים כיום כ-100,000 פלסטינים ושלפתע החלטת להחזיר אותן למעמד של "כפרים פלסטינים שהם לא חלק מירושלים" ולשים חומה – עוד חומה – בינם לבין לב העיר.
אתה יודע, לפני שלושים וארבעים שנה אלו היו ממשלות העבודה שהשתמשו בסיפוח הכפרים הללו לירושלים כדי להפקיע שטחים נרחבים במזרח העיר מבעליהם הפלסטינים – בלי זמביש ובלי אנשי קש – ולבנות עליהם שמונה שכונות ישראליות, שבהן חיים כיום מעל 200,000 ישראלים. כדי להפקיע 35% מאדמות "הכפרים" החברים שלך נשבעו באיחוד ירושלים. והיום, כשהשוד הושלם, אתה אומר "מי בכלל צריך את עיסאוויה?!". אם מישהו היה כותב תסריט בדיוני שמתאר התנהלות כזו של מדינת היהודים היית בטח מוקיע אותו כאנטישמי.
החומה שאתה מציע תנתק אנשים מקרובי המשפחה שלהם, תפריד בינם לבין מקומות העבודה שלהם, תמנע מהם להתפלל במסגד אל-אקצא ותסלק אותם מאל-קודס. זה לא רק מעשה אכזרי. זה מהלך שמבהיר לפלסטינים שלא רק הימין אלא גם המפלגה שלך לא מתכוונת להציע הסדר מדיני הוגן שמכיר בשייכות הפלסטינית לירושלים.

אני לא רוצה לדבר רק על מעשי העוול שלנו. האמת, כשאתה ותומכיך אומרים שאין לנו מה לחפש בג'בל מוכאבר ועיסאוויה אתם מפספסים בגדול. הפקעת האדמות, ההזנחה, העוינות, הפיגועים והזהויות הלאומיות המתנגשות הן ממש לא כל הסיפור. חיים כאן אנשים שמתחככים וקושרים קשרים אלו עם אלו. זו העיר היחידה שבה חיים גם מאות אלפי ישראלים וגם מאות אלפי פלסטינים.
תאר לעצמך שלמרות נתוני היסוד הבעייתיים כן הייתה נוצרת מידה של שותפות בין שני העמים שחיים יחד בעיר הזו. למרות מה שנדמה לך זה לא כזה מופרך: מגע יומיומי, ענייני פרנסה, ויחסי תושבים-עירייה היו יכולים להיות הבסיס שיחד עם מדיניות מושכלת מסייעים לישראלים ופלסטינים להבין אחד את השני, לחלוק בעיר הזו ולהראות שסכסוך נצחי הוא לא גזירת גורל.
זה הדבר האמיתי שהיה לנו לחפש בצור באהר וא-טור. מן הסתם גם לפלסטינים יש חלק בהחמצת ההזדמנות הזו. אבל להתעלם מהמדיניות העקבית שמנעה מהנס הזה להתרחש זה למנוע מישראלים את האפשרות להכיר בשגיאות שעשו ולבחור דרך חדשה. הצהרה כמו שלך היא עוד מכה לחיים בעיר הזו. פלסטינים וישראלים בירושלים שומעים אותך ומסיקים שאין בשביל מה להתאמץ, שבטוב לא יקרה כאן כלום.
החצי-מגורשים
נמשיך לשכבה השלישית של ירושלים הפלסטינית: מחנה הפליטים שועפאט, כפר עקב והשכונות שסביבם. גם שם חיים כמאה אלף פלסטינים, שמחזיקים בתעודות זהות כחולות. אזורים אלו, שסופחו לירושלים, הופרדו ממנה לפני עשור בידי חומת ההפרדה. כך שיש לנו הזדמנות לראות בכפר עקב את מה שאתה מציע לעולל עכשיו לבית חנינא.
עם בניית החומה רשויות המדינה כמעט ונעלמו מהשכונות הללו ובעצם יצרו בהן שטח הפקר שבו עשרות אלפי אנשי אנשים צריכים להתקיים בלי שלטון שמספק להם את צרכיהם: מפינוי אשפה, דרך פיתוח תשתיות ועד לשיטור. בוואקום הזה צמחה פשיעה ואלימות בהיקפים נוראיים ומתקיימת הזנחה מבהילה של שירותי החינוך, הבריאות והתשתיות. תוכל לקרוא על כך בדו"ח של עיר עמים שפורסם לא מזמן.
בניית החומה לא רק דרדרה את השכונות הללו, אלא הפכה לעוד אמצעי לדחיקת פלסטינים מירושלים. בשכונות הפלסטיניות שבתוך הגדר ישראל מגבילה מאוד את הבניה. יחד עם העוני הגובר במזרח העיר, שאף הוא במידה רבה תוצאה של מדיניות ישראלית, יותר ויותר פלסטינים נאלצו לוותר על האפשרות לרכוש או לשכור דירה בשכונות הללו ולהגר אל שטח ההפקר של השכונות המזרח ירושלמיות שמעבר לגדר.
 

מפת ירושלים. בצהוב: גבולות העיר. באדום: החומה. בירוק: הקו הירוק (המפה באדיבות בצלם)

בעשר השנים האחרונות הוכפלה שם האוכלוסייה תוך כדי בניה פרועה ולא מפוקחת והיעדר מוחלט של התאמת התשתיות לגידול החד באוכלוסייה. האסון האורבאני הזה הוא לגמרי מעשה ידיה של ישראל אבל מקבלי ההחלטות והרשויות חיים איתו היטב, שכן הוא מאפשר להם לדמיין עתיד שבו שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית נעלמת מהעיר. אתה, מר הרצוג, מציע לעולל את זה למאה אלף איש נוספים, ועוד מכנה את זה "שמירה על הביטחון", ו"שמירה על ההיתכנות של פתרון שתי המדינות".
חלופה לדרך הרצוג
נחזור עכשיו אל ליבה של ירושלים, אל ליבו של הסיפור. העיר העתיקה, הר הבית, עיר דוד ובית הקברות בהר הזיתים. כמו ברחוב סלאח א-דין, גם כאן הגיע הזמן שתתהלך במקומות הללו תוך שאתה חש את היומיום שלהם, שהוא פלסטיני ומוסלמי. משובץ אמנם בנקודות ישראליות ויהודיות, אולם בכל זאת, גם אחרי 47 שנים של שלטון ישראלי שפועל בדרכים אגרסיביות, הפלסטיניות של האזורים הללו מובהקת.

נכון, גם לנו יש זיקה למקומות הללו, הרגשות הדתיים שלנו כרוכים בהם ועבור חלק מאיתנו הם גם מרכזיים מבחינת הזהות הלאומית. אבל אין בכך למחוק את העובדה שעיר דוד היא סילואן, העיר העתיקה היא אל-קודס והר הבית הוא גם החראם אל-שריף. גם כאן חיים בסביבות ה-100 אלף פלסטינים, ובסלון הבית של מיליוני אחרים תלויות תמונות של המקומות הללו. בוא איתי ביום שישי בצהרים לראות את הזרם הבלתי פוסק של עשרות אלפי מתפללים, שבמשך שעה יוצאים משער שכם אחרי התפילה באל-אקצא. אז תבין יותר טוב מה היא ירושלים אל-קודס.

אתה יכול להמשיך להיאבק במציאות הזו. אבל שלא יהיו לך אשליות לגבי איך המאבק הזה יראה, בכמה דם הוא כרוך ועד כמה אלים יהיה "ניצחון" ישראלי שמתנהל דרך משטור אלים, השתלטות על בתים, הזנחת מערכת החינוך הפלסטינית והחלשת החברה המזרח הירושלמית.

או שאתה יכול להתחיל להפסיק לפחד מהמציאות הזו. אל-קודס היא פלסטינית כשם שירושלים היא יהודית. הסכסוך לא יגמר לפני שנפנים את העובדה הזו. וכשנסכים לוותר סופסוף על הנראטיב החד-צדדי שלנו לגבי זהותה של העיר נגלה שלא מדובר במשחק סכום אפס. השייכות שלנו לא יכולה לבוא על חשבון השייכות שלהם. והכרה בשייכות שלהם לא דורשת מאיתנו להתכחש לשייכות שלנו.
אתה טוען שנותרת מחויב לפתרון שתי המדינות. אם כך הגיע הזמן להפסיק להציע צעדים כוחניים שרק מעמיקים את המשבר שאנו שרויים בו. כדי לצאת מהמשבר הזה אנחנו חייבים להפסיק להתכחש למציאות ולהתחיל להכיר בירושלים-אלקודס כפי שהיא באמת.