לצום בתשעה באב מבלי לייחל לתקומת הבית השלישי

זה שנים שאיני מנהלת אורח חיים הלכתי, אף על פי כן אני צמה בתשעה באב. לרוב אני נשאלת האם אני מתאבלת על חורבן בית המקדש ועונה בכן ולא. אני מזדהה עם התודעה היהודית ההיסטורית של חורבן, גלות ושבר שנצרפה בתאריך זה, אך איני מייחלת לתקומת הבית השלישי. היהדות הפוסט מקדשית החליפה את הפולחן בספר ואת האוטוקרטיה הכוהנית שזכתה לביקורת פנימית נוקבת עוד טרם חרב המקדש, בשקלא ותריא התלמודי המעלה על נס את ריבוי הדעות והוויכוח.

גם אילולא החריבו הרומאים את בית המקדש היתה היהדות זונחת אותו לבסוף או חלילה מתנוונת. מתוכה כבר צמחו באותם הימים כתות אנטי מקדשיות שאחת מהן הפכה לדת הגדולה בעולם. אך בשל המפץ הגדול של החורבן הפך המקדש לסמל של גאולה עתידית. היהדות הפוסט מקדשית השכילה לרוב להכיל את המתח בין הכמיהה למקדש כסמל אוטופי לבין היסודות המוצקים של הלכה, מוסר ופרשנות הנטועים בעולם המעשה. עם זאת היא ידעה גם תקופות של תסיסה משיחית וניסיונות להחיש ולממש את הגאולה, רובם ככולם הסתיימו באסונות קטסטרופליים.

הישראליות על פרשת דרכים

הציונות היתה ניסיון נועז לרתום את המתח המשיחי אל הפעולה החברתית מדינית בתוך ההיסטוריה. מלכתחילה היא הילכה על חבל דק מאוד שכן, וכבר אמרו זאת גרשם שולם ואחרים, רק לכאורה ניתן היה להפריד בין ארץ התנ"ך, נופיה ושפתה לבין עצמת הערכים והדימויים הסימבוליים המשוקעים בהם. ככל שהציונות השקיעה את עצמה יותר בהכחשת קיומם ונוכחותם של בני הארץ הערבים ובמפעל כיבוש הארץ כולה, כך היא נדרשה יותר למערך הצידוקים המקודשים שהקנו לה, כביכול, קושאן בלעדי על הארץ. כך חזר המקדש ותפס את מקומו כדימוי כלל ציוני מכונן.

תהיה זו טעות לתלות את השתלטות תפיסת המקדש על השיח הישראלי המרכזי בתנועות משיחיות אזוטריות, גם אם הן אלה שמובילות אותו. לא רק שתנועות אלה קשורות כיום לממסד ונהנות מתמיכתו הגורפת, הזרמים הפוליטיים המרכזיים בישראליות, גם אלה המצויים כביכול באופוזיציה לשלטון אינם יוצאים חוצץ נגד השתלטות שיח המקדש ונציגיו משום שאינם מעיזים עוד להציב אלטרנטיבה של ממש למשנתו הלאומנית ולפרויקט הכיבוש המזינים אותו. אפילו היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית זנחה את עמדתה האנטי מקדשית ההיסטורית לטובת דריסת רגל פיזית וסימבולית בטריטוריה המקדשית, ולא בכדי מאבקה זוכה לתמיכה בשתיקה ולעיתים גם במפורש מתנועות המקדש.

הישראליות נמצאת על פרשת דרכים מסוכנת. מגזרים רבים בתוכה כבר הכריעו, מבחירה או מאזלת יד בפרדיגמה המקדשית על כל הכרוך בה. היא השתרשה מזמן בשיח הפוליטי וחודרת כיום לשפת היומיום, לתכניות הלימודים, ולכל ספרות הקיום הישראלי. ככל שהישראליות מתרחקת מפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך הישראלי פלסטיני, כך היא נזקקת יותר ויותר למערך הסמלים של הימין הדתי ותנועות המקדש כמכונני הדמיון הלאומי, ולשלילה של כל נרטיב אחר. הישראליות הליברלית מנהלת עדין קרבות מאסף כגון המאבק הלהטב"י. בפועל היא השלימה עם מיקומה בשולי השיח הישראלי ועם כינונה של אוטוקרטיה דתית, משום שהיא שבויה מרצון בפרויקט קידוש הדם והאדמה ואינה מעוניינת או מסוגלת להציב לו אלטרנטיבה כוללת.

היהדות ההיסטורית לדורותיה הפנימה את הזיקה המסוכנת בין חורבן וגאולה והתיקה את תודעת המקדש אל מקדשי מעט שבהם היכולת התיאולוגית להכיל חסר ואי שלמות הניבה מתוכה את יצירותיה הרוחניות הגדולות גם בתקופות של סבל ומצוקה. לראשונה בהיסטוריה היהודית מצבם של היהודים בכל העולם טוב בהרבה משל עמים רבים אחרים. האתגר הגדול של היהדות העכשווית הוא בחידוש פרדיגמה המקדשת את הרוח על החומר גם בעידן של ריבונות וכוח, המסוגלת להכיל  חסר, ריבוי ושונות ונותנת מקום לנראטיבים ולסבלם של אחרים. עד שלא נהיה שם וגם אחרי, יש על מה לצום בתשעה באב.