ההזנחה הקשה של ירושלים המזרחית לא קשורה לתקציבים אלא לפוליטיקה

דבר נפל בישראל: אחרי 50 שנה ואין ספור עתירות נגדה לבג"ץ, עיריית ירושלים הודתה לאחרונה בפירוט המגובה במספרים שבשכונותיה הפלסטיניות קיים מחסור של  2,000 כיתות לימוד. בשנים הקודמות הכחישה לשכתו של ניר ברקת את חומרת המשבר הזה – שמתואר בדוחות מעקב שנתיים של ארגון עיר עמים – וטענה ל"השקעות חסרות תקדים ובניית 800 כיתות לימוד במזרח העיר". השנה לעומת זאת, בתשובה לעתירה שהגיש ארגון ההורים בירושלים נגד המדינה הודתה העירייה שבתקופתו של ראש העירייה הנוכחי נבנו במזרח העיר פחות מ-300 כיתות לימוד, ממוצע של 37 כיתות בשנה שאינן מספיקה לכסות אפילו את צרכי הריבוי הטבעי.

כתוצאה מכך, פחות מ-40% מהילדים המזרח ירושלמים מקבלים חינוך חינם כפי שהעירייה והמדינה חייבות לספק על פי חוק. תוצאה נוספת היא שבמזרח ירושלים, שבעבר הובילה את השטחים הפלסטינים מבחינת הישגים לימודיים, שליש מתלמידי כיתה א' לא יצליחו לסיים 12 שנות לימוד.

כאמור, ארגון ההורים של ירושלים עתר נגד המדינה בדרישה שזו תפנה את התקציבים הדרושים לבניית אלפי כיתות הלימוד החסרות במגזרים הפלסטיני והחרדי של העיר (על פי העתירה גם בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי קיים מחסור של כמה מאות כיתות).

במערב העיר מתחילים לקחת אחריות – בערבון מוגבל

העתירה של ארגון ההורים – גוף ישראלי ולא פלסטיני – היא חלק מתופעה של השנים האחרונות בירושלים: יותר ויותר גורמים אזרחיים שאינם מזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית מכירים בצורך לשנות את ההזנחה המחפירה הפוגעת באוכלוסייה הפלסטינית של העיר. מאפיין מרכזי של דפוס הפעולה של גופים אלו הוא הניסיון לעשות זאת במנותק מהשאלות הפוליטיות, מבלי לערער על עצם השליטה הישראלית במזרח ירושלים ובלי רצון לאתגר את הדומיננטיות הישראלית בעיר שהיא בפועל דו-לאומית. דוגמאות לכך הם קמפיינים להגדלת תקציב התברואה במזרח העיר, חברי מועצה שאינם מזוהים עם השמאל ומקדישים חלק משמעותי מזמנם לטיפול בפניות של תושבים פלסטינים, וכמובן העתירה הנוכחית שכורכת יחד את המחסור בכיתות במזרח העיר עם זה של המגזרים האחרים בעיר.

על פי רוב מה שמניע גורמים אלו הוא הוגנות בסיסית ורצון בטובתה של העיר. כניסתם לזירה של מזרח העיר נולדה לא מעט בשל השילוב בין חוסר ההצלחה של השמאל לממש את חזונו לבין הכישלון המחפיר של הימין בניהולה של ירושלים, שהביא את ירושלים למשבר קשה של אלימות הנמשך מאז 2014. תהליך זה מבטא התחלה של לקיחת אחריות מצד החברה האזרחית המערב ירושלמית על שיפור רווחתם של תושבי מזרח העיר, מתוך ההבנה החשובה – והחדשה! – שבלי שבמזרח העיר יהיה טוב, גם בחלקה הישראלי לא יהיה טוב. יחד עם זאת, ההתמקדות בשיפור תנאי החיים במזרח ירושלים תוך הקפדה שלא להידרש לשאלות הפוליטיות שעומדות בבסיס המציאות הירושלמית אינה נטולת בעיות. מאחר ששורש הבעיה הוא פוליטי, עד כמה יכול להצליח הניסיון לשנות את תנאי החיים במזרח ירושלים שמבוסס על עקיפה של השאלות הפוליטיות?

לצד חשיבותה הקונקרטית, עתירת ארגון ההורים נותנת גם הזדמנות לבחון שאלה זו. העתירה מתמקדת בנושא התקציבי כעילה לאי בניית הכיתות, ועיריית ירושלים הצטרפה לדרישה זו בצורה נחרצת: על פי תשובת העירייה לבית המשפט, רק בגלל סירובה של המדינה להעביר את התקציבים הנדרשים לא נבנות הכיתות החסרות.

מסתבר שזה לא (רק) הכסף

בהחלט יתכן שבכל הנוגע למגזר החרדי, העניין התקציבי מהווה חסם מרכזי. אבל למרות שתושבי מזרח ירושלים סובלים מאפליה תקציבית  קשה, ההתמקדות בנושא הזה מהווה בריחה מהתמודדות עם הסיבה האמתית לאי בניית הכיתות: החנק התכנוני שהעירייה והממשלה כופות על השכונות הפלסטיניות של העיר.

בתשובתה לבית המשפט עיריית ירושלים מפרטת שלושה גורמים שמייקרים את בניית בתי הספר בשכונות הפלסטיניות:

הקמה של בתי ספר במזרח העיר מצריכה גם השקעה בתשתיות – למשל, מדרכות וקווי ביוב – שחסרות בשכונות הפלסטיניות.
במזרח העיר חסרות קרקעות ביעוד של מבני ציבור. לכן השלמת המחסור בבתי ספר מצריך הפקעה של מגרשים ואישור תב"עות שישנו את יעוד הקרקע. שני דברים אלו כרוכים בעלות משמעותית.
המחסור בקרקעות הביא את העירייה לבנות גני ילדים במספר קומות. לעומת הבינוי הסטנדרטי, בניית גנים היא צמודת קרקע. גישה זו מאפשרת לבנות יותר גנים ביחידת שטח, אבל הבינוי בקומות מצריך עלויות נוספות.

העירייה תיארה בפני בית המשפט כיצד כדי להתמודד עם האתגרים הללו היא הקימה מנהלת מיוחדת לבניית כיתות לימוד והודיעה שאם המדינה לא תעביר את התקציבים הדרושים בכוונתה לקחת הלוואות ענק מהבנקים למימון הבניה.

אלא ששלושת הגורמים שהעירייה הביאה כדי להצדיק את הדרישה לתוספת תקציב נובעים מסיבת יסוד אחת: היעדר התשתיות במזרח העיר הוא כמובן לא גזירת גורל או תופעת טבע, אלא פרי החלטה למנוע מתושביה פיתוח עירוני בסיסי. המחסור בקרקעות גם הוא תוצאה של מניעת פיתוח ראוי בשכונות המזרח ירושלמיות. מדובר במאפיין של המדיניות הישראלית מאז 1967 תחת ראשי עירייה שונים וממשלות ימין ושמאל כאחד. בכל הנוגע להווה, הרי שבשנות הכהונה של ברקת כראש עירייה אישרו ועדות התכנון תכניות מתאר מפורטות לפיתוחן והרחבתן של רוב השכונות הישראליות בעיר – קרית יובל, מלחה, גילה, הר חומה, ניות, ארמון הנציב, רמות, רמת שלמה, פסגת זאב ועוד. לעומת זאת, באותן שנים לא אושרה שום תכנית מפורטת לפיתוח שכונה פלסטינית בירושלים. דוח חדש של העמותות "עיר עמים" ו"במקום" מתאר את הקשיים האדירים הניצבים בפני תכנון ראוי במזרח העיר ומביא נתונים על הכשלת הניסיונות של תושבים פלסטינים לקדם על חשבונם תכניות מתאר מפורטות.

כדי לפתור את המחסור בכיתות חייבים להכיר בשייכות של הפלסטינים אל העיר

תכניות מתאר שכונתיות הן הדרך היעילה ליצור מלאי קרקעות למבני ציבור. לו הן היו מאושרות, היה מתבטל הצורך בתכנון נפרד לכל מגרש עליו רוצים להקים בית ספר וגם עלויות ההפקעה היו צונחות. מאחר שתכניות כאלו אינן מאושרות, הרי שעם גידול האוכלוסייה הפער בין מספר הכיתות הנדרשות לכמות הקרקעות ביעוד מתאים הולך ותופח. אם כן, בעוד שעיריית ירושלים טוענת למחסור בתקציב, הנימוקים שהיא עצמה מביאה מראים שהבעיה המרכזית היא החנק התכנוני במזרח ירושלים.

לכאורה עיריית ירושלים סותרת את עצמה. יד אחת שלה מונעת את התכנון שהוא תנאי הכרחי לבניית בתי ספר, וידה השנייה מתאמצת להשיג את התקציבים המיוחדים הנדרשים לבינוי בתנאים הלא יעילים שמדיניות התכנון שלה ושל המדינה יצרו. אלא שבחינה נוספת תבהיר שדווקא יש כאן היגיון, ושהדבר נוגע ישירות לשאלה עד כמה אפשר לצמצם את האפליה האזרחית נגד תושבי מזרח ירושלים במנותק מההקשר הפוליטי ותוך שימור הבלעדיות הישראליות בניהול העיר.

מניעת התכנון בשכונות הפלסטיניות נועדה להקטין את כמות הפלסטינים בעיר. מאז סיפוח מזרח ירושלים ב-1967 ניצבת ישראל בפני "האיום" של גידול האוכלוסייה הפלסטינית בעיר. השאיפה של ממשלות ישראל להגביל את מספר הפלסטינים בירושלים מתועדת בשורה של מסמכים רשמיים. כפי שאפשר לקרוא בדוח החדש שהוזכר לעיל,  אמצעי מרכזי במימושה של מטרה זו הוא מדיניות התכנון המגבילה בשכונות הפלסטיניות: הגבלת היקף הקרקעות ביעוד מגורים בשכונות הפלסטיניות מאלצת פלסטינים רבים להעתיק את מגוריהם (בעבר אל הפרברים שמסביב לירושלים המזרחית ובעשור האחרון בעיקר אל השכונות שמעבר לגדר ההפרדה). תכניות המתאר שאושרו בתקופת ברקת לשכונות הישראליות כוללות 10,000 יחידות דיור. בשכונות הפלסטיניות, כאמור, לא אושרה שום תכנית כזו. כתוצאת לוואי גם היקף הקרקעות ביעוד מבני ציבור ושבהן אפשר לבנות בתי ספר קטן בהרבה מהדרוש.

בחזרה לעתירה של ארגון ההורים. אין ספק שמדובר בעתירה חשובה וההחלטה של הארגון להיאבק למען תלמידי מזרח ירושלים ראויה להערכה. מצד שני, הניסיון להתמודד עם הבעיה תוך התעלמות משורשיה הפוליטיים, מונע מתן מענה לחסם האמתי בפני בנייה ראויה של כיתות לימוד. לאמיתו של דבר, ההתעלמות הזו משחקת לידי עיריית ירושלים, כלומר לידי אחד הגופים המרכזיים שאחראי למשבר ושאת עיקרי המדיניות שלו צריך לאתגר. בפועל,  העירייה תשמח מאוד לקבל תוספת תקציב מהמדינה מבלי שתידרש לשנות את מדיניות התכנון שלה באופן שיכיר בשייכות של הקהילה הפלסטינית לעיר. זה יהיה נהדר אם העתירה תצליח להביא עוד כסף ממשלתי לירושלים. אם זה אכן יקרה, צריך יהיה להוסיף ולעקוב אחר המימון ולהוסיף ולדרוש שינוי של מדיניות התכנון, כדי שמי שייהנו מכך לא יהיו רק  התלמידים החרדים, אלא גם התלמידים הפלסטינים שהעתירה מאריכה בתיאור מצוקתם.