לעיריית ירושלים יש תירוצים חדשים למחסור הישן בכיתות במזרח העיר

עשרות אלפי ילדים במזרח העיר לא מקבלים שירותי חינוך מהעירייה. עכשיו, לראשונה, גם גופים מהמיינסטרים כמו ועד ההורים של ירושלים מתחילים להתעורר ולאלץ את העירייה להגיב. הבעיה היא בתגובה שלה

אם להתחיל מהשורה התחתונה, במזרח ירושלים חסרות למעלה מ-2,000 כיתות לימוד. המשמעות היא מעל 60 אלף ילדים שהמדיניות הישראלית מונעת מהם את זכותם על פי חוק חינוך חינם. כ-43 אלף מהם נאלצים לשלם שכר לימוד כדי ללמוד במוסדות מוכרים, שאינם רשמיים שבגלל שאינם מפוקחים כיאות. פעמים רבות איכות החינוך שהם מציעים ירודה. עוד כ-20 אלף אינם רשומים בשום מוסד ונשרו מהלימודים.
השורה התחתונה הזו אינה חדשה. עיר עמים מפרסמת את הנתונים מדי שנה, וגם אחרי שנים של מאבקים ציבוריים ופסיקות של בתי המשפט המדיניות נשארת כפי שהיא והמשבר מחמיר. ובכל זאת, יש כמה חידושים השנה ששווה לעמוד עליהם.

העירייה טוענת שהיא משקיעה משאבים רבים כדי לבנות בתי ספר בחלקה הפלסטיני של העיר. אלא שבפועל, מספר התלמידים שאין להם מקום במערכת הרשמית ולכן הם נאלצים ללמוד בבתי ספר לא רשמיים הולך וגדל. השנה אפילו עקף מספר התלמידים הנאלצים ללמוד בחינוך המוכר שאינו רשמי את זה של הלומדים בבתי הספר של העירייה, כשבכל אחת מהמערכות לומדים קצת יותר מ-43,000 תלמידים.
כלומר, אפילו אם הנתונים שמפיצה העירייה היו נכונים, התוצאה הסופית היא כישלון. אלא שבמקום להודות בעומק המשבר ולתבוע מהמדינה סיוע בפתרונו, העירייה והעומד בראשה נוהגים להכחיש את המציאות. אם לפני שלוש שנים נהג ראש עיריית ירושלים לטעון שבתקופתו נבנו 400 כיתות לימוד בחלקים הפלסטינים של העיר, ולפני שנתיים הוא הגדיל את המספר ל-500, הרי שבשנה החולפת זינק המספר בהצהרות של ניר ברקת ל-800 כיתות לימוד ו"פי שש מאשר בתקופת ראש העירייה הקודם".
חבל רק שבמציאות הנתונים הם אחרים לגמרי: מאז שנת 2009 ותחת כהונתו של ברקת נבנו בשכונות הפלסטיניות של העיר 261 כיתות בלבד, ממוצע של 37 כיתות בשנה. דרך אגב, הממוצע תחת כהונתו של ראש העירייה הקודם לופוליאנסקי עמד על 32 כיתות בשנה. והכי חשוב, קצב הריבוי הטבעי מצריך תוספת כ-70 כיתות לימוד בשנה גם בלי סגירת הפער הקיים.
המעגלים סביב ברקת
במשך מספר שנים הצליח מערך יחסי הציבור של ברקת, ורבים מאלו שלא הכירו את התמונה מקרוב נתנו לו קרדיט כמי שנוקט מדיניות חדשה לצמצום הפערים במזרח העיר ובפרט בכל הנוגע למחסור בכיתות לימוד. אלא שבשנתיים האחרונות התדמית הזו הולכת ונסדקת והדרישה לצמצום האי שוויון ממנו סובלים בירושלים המזרחית מתרחבת גם למעגלים שמהם ברקת אינו יכול להתעלם.
מדובר בתהליך הנוגע להתפתחויות מרתקות במפת החברה האזרחית בירושלים ולניסיון לעסוק במזרח ירושלים לא רק כסוגיה פוליטית-מדינית אלא כסוגיה עירונית ואזרחית. הניסיון לדה-פוליטיזציה של הסוגיה הוא לא נטול בעיות. ראוי למשל לתהות עד כמה אפשר להצליח לטפל בסימפטום של האי שוויון בלי להתמודד עם שורשי הבעיה של זהויות לאומיות מתנגשות, שליטה כפויה וסכסוך אלים. אבל יש לכך גם יתרונות שאחד מהם הוא הכניסה של גורמים חדשים ובעלי השפעה שבעבר העדיפו להעלים עין.
בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי במודעות ועיסוק גוברים של ארגונים מערב ירושלמים בפערים בין מערכות החינוך שני חלקי העיר. דוגמא בולטת לכך היא עתירה שהגיש ועד ההורים בירושלים לפני כחודש נגד עיריית ירושלים ומשרד החינוך בשל המחסור בכיתות לימוד ברחבי העיר (גם במגזר החרדי יש מצוקת כיתות קשה) כאשר המחסור במזרח העיר מוצג כחלק אינטגרלי של הבעיות מהן סובלת מערכת החינוך הירושלמית. ועד ההורים הוא גוף ישראלי (ההורים במזרח העיר מאוגדים בוועד הורים נפרד). עד לפני כמה שנים הוועד כלל לא עסק בצרכים של תלמידי מזרח העיר, אולם היו"ר הנוכחי, פז כהן, שם לו למטרה לשנות מצב זה. עתירה שכזו מצד גוף מיינסטרים ישראלי היא דבר שהיה קשה להעלות על הדעת לפני לא הרבה זמן.
 

יש אנשים שמהם ראש העיר לא יכול להתעלם. ניר ברקת ותלמידות בית ספר בשייח' ג'ראח, מזרח ירושלים, 2009 (אביר סולטן / פלאש90)

בדיונים מקצועיים הדרג הבכיר בעירייה נאלץ להודות בנכונות הנתונים שאנו מביאים. כך למשל אמר מנכ"ל עיריית ירושלים בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בפברואר האחרון שבו הצגנו את מצב המחסור בכיתות: "במגזר הערבי הפער הוא גדול מאוד – 700 כיתות חסרות לנו על מנת להחליף שכירויות במבנים לא מתאימים לכיתות לימוד במבנים מותאמים ללימודים ועוד 1,300 כיתות שנחוצות להחלפה על מנת לקלוט את הפרטי והמוכר שאינו רשמי, וכן גידול טבעי של שלושה אחוזים מדי שנה…"
אבל מול הציבור הרחב עיריית ירושלים תחת כהונתו של ברקת ניסתה ליצור מצג שווא כפי שבא לידי ביטוי במה שסיפרנו לעיל. כשהתקשורת היתה מסקרת את הפרסומים שלנו על אחוזי הנשירה הגבוהים והמחסור החריף בכיתות העירייה נהגה להגיב בהכחשה זועמת.
כאן בא לידי ביטוי יתרון נוסף של השחקנים החדשים שנהיו מעורבים בתמונה. בהודעה לתקשורת שפרסמה העירייה בתגובה לעתירה של ועד ההורים היא סופסוף הודתה בפומבי בנתונים המספריים של מחסור של למעלה מ-2,000 כיתות לימוד במזרח העיר. ככל שהביקורת מגיעה ממעגלים הקרובים יותר לראש העירייה כך היכולת שלו להסתתר מאחורי נתונים לא נכונים פוחתת.
תוכנית לימודים ככלי לאפליה
גם אם בשטח לא חל שיפור, השילוב בין מאבקים של ועדי ההורים במזרח ירושלים, עיסוק עקבי לאורך שנים של ארגונים כמו עיר עמים ומעורבות של מעגלים רחבים יותר הוא לא דבר שהעירייה והממשלה יכולות לגמרי להתעלם ממנו. בין השאר עיריית ירושלים העבירה לפני כשנה את האחריות על איתור מגרשים ותכנון כיתות לימוד לחברת "מוריה" במחשבה שהעבודה שם תהיה יעילה ומהירה יותר.
אבל במקביל הרשויות הישראליות מצאו דרך חדשה להתחמק מטיפול אמתי בבעיה ולשמר את האי שוויון בין תלמידים פלסטינים וישראלים בירושלים. אחרי סיפוח מזרח העיר רצתה ישראל להחיל את תכנית הלימודים הישראלית על בתי הספר. המאבק הפלסטיני נגד כוונה זו כלל השבתה ממושכת של מערכת הלימודים. אחרי יותר משנה נכנעה ישראל והסכימה להשאיר את תכנית הלימודים הירדנית. מדובר באחת ההצלחות הגדולות (והבודדות) של הפלסטינים מול המדיניות הישראלית בירושלים. בהסכמי אוסלו הסכימה ישראל לשמר הסדר זה, כאשר את תכנית הלימודים הירדנית מחליפה תכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית.

בשנים האחרונות נעשים במנהלת החינוך של עיריית ירושלים (מנח"י) נסיונות להעביר בתי ספר לתכנית הלימודים הישראלית. מבלי להיכנס לתיאור מפורט של המוטיבציות השונות מאחורי מהלך זה, בשנה האחרונה הוא הפך לעוד מכשיר שמשמר את האפליה נגד התלמידים הפלסטינים בעיר. בעלי תפקידים שונים בעיריית ירושלים ממהרים לנתב כל דיון על הבעיות מהן סובלת מערכת החינוך במזרח העיר אל סוגיית תכנית הלימודים. במקום להודות בקצב האטי של בינוי הכיתות הם מתגאים במספר התלמידים (שלאמיתו של דבר הוא פחות מחמישה אחוז) שעברו לתכנית הישראלית. במנח"י אף מרהיבים עוז לטעון שאחוזי הנשירה הגבוהים מהלימודים נובעים מ"חוסר הערך" של תעודת הבגרות הפלסטינית ולא מהעובדה הפשוטה שהעירייה לא בנתה כיתות שבהן יוכלו אותם תלמידים ללמוד.
אבל חמור מכך, משרדי הממשלה התחילו להתנות תקציבים בסיסיים במעבר לתכנית הלימודים הישראלית. בפגישה שקיימנו עם אחד היועצים של שר החינוך הקודם (שי פירון) הוא אמר לנו בפירוש שפתיחה של תכניות למניעת נשירה נוספות (שכמעט אינן מופעלות בבתי הספר של התלמידים הפלסטינים בעיר) תתאפשר רק ללומדים בתכנית ישראלית. השנה התפרסם בעיתון "הארץ" שהן המשרד לענייני ירושלים והן משרד החינוך התנו העברת תקציבים בלימודים לפי התכנית הישראלית.
אז הנה עוד דוגמא לאופן שבו פוליטיקאים ימנים מקדמים את האג'נדה הלאומית שלהם על גבם של ילדים. אבל יותר מאג'נדה לאומית בעיני זו דווקא שחיתות של שלטון שמנסה לחמוק בכל דרך מחובתו לספק תנאי חינוך נאותים. מול הניסיונות הללו צריך פשוט להמשיך ולגבש את הכוח שלא יאפשר להם להצליח.
אנחנו נדאג שהדרישה לשוויון תלך ותגבר כדי שלמרות הנכלוליות השלטונית לכל ילד פלסטיני בירושלים יהיה מקום ללמוד בו.