את מי כולל השוויון שמבטיח ניר ברקת?

ראש עיריית ירושלים הצהיר השבוע בתגובה לגינוי אמריקאי על פרסום מכרזי בניה מעבר לקו הירוק כי "הממשל שלי מגן על זכויות אדם ומבטיח שוויון לכל". שינסה לספר את זה לתושבי מזרח העיר שחיים תחת איום הריסות וענישה קולקטיבית

בשבוע שעבר זה קרה שוב: ישראל פרסמה מכרזי בניה בגילה ושכונות נוספות מעבר לקו הירוק בירושלים. מחלקת המדינה האמריקאית "פרסמה גינוי חריף" וגורמים ישראלים הדפו את הדברים. אך למרות התסריט המוכר והשחוק, הפער בין סרטון התגובה באנגלית שפרסם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לבין המציאות בשטח מחייב להעמיד דברים על דיוקם.
"בניה בירושלים מספקת דיור לכל תושבי העיר: יהודים, מוסלמים ונוצרים… הממשל שלי מגן על זכויות אדם ומבטיח שוויון לכל. הממשל שלי פועל לפי העיקרון של הוגנות לכל תושבי העיר… אנחנו לא נקבל החלטות על פי צבע עורו של אדם או דתו", אמר ברקת.

השוויון עוד לא הגיע למזרח העיר
ובכן, הבה נשווה בין ההצהרה היומרנית הזו למה שמתרחש במציאות משני צידיו של ואדי אחמד או בשמו הישראלי נחל גילה. מצידו המזרחי של הוואדי, שכונת גילה. זו אחת השכונות הישראליות הגדולות במזרח ירושלים. ישראל בנתה בה כ-9,400 דירות על אדמות שהופקעו מפלסטינים ועוד היד נטויה: לבד מהמכרז בגילה שזכה לגינוי האמריקאי מתבצעות בימים אלו מעל הוואדי עבודות לבניית 700 יחידות דיור ולפני שבועיים הפקידה עיריית ירושלים תכנית לבנייתן של עוד 770 יחידות דיור.
מצידו המערבי של הוואדי, 100 מטר בקו אווירי משכונת גילה יושב הכפר אל-וולאג'ה. גם הוא בתחום השיפוט של ירושלים ותחת אחריותו של ברקת. מאז חודש אפריל חילקה שם מדינת ישראל צווי הריסה ל-25 בתים שמתוכם הרסה כבר ארבעה. בעוד בשכונת גילה הכינה העירייה מספר רב של תכניות מתאר שמכוחן נבנו אלפי בתי השכונה, בוולאג'ה עיריית ירושלים לא הכינה ולו תכנית מתאר אחת. לא רק זאת, בכהונתו של ניר ברקת עיריית ירושלים אף סירבה לאשר בשנת 2009 את תכנית המתאר שתושבי וולאג'ה הכינו ביזמתם בעזרת האדריכל קלוד רוזנקוביץ ועמותת במקום. ובהיעדר תכנית מתאר אי אפשר לבנות כחוק.
ספר לתושבי ולאג'ה על המדיניות השוויונית שלך, ניר ברקת. ספר למונדיר שאחרי שישראל הרסה את ביתו הוא בנה אותו מחדש רק כדי שייהרס שוב (והוא בנה אותו בשלישית). ספר לעומאר שמביתו ניבטת היטב ההרחבה של גילה אבל הוא יודע שאם יבנה על האדמה שבבעלותו בתים לילדיו, יגיעו הדחפורים להרסם.
ספר על מדיניותך השוויונית למוחמד שכמעט סיים לבנות את ביתו ואז קיבל צו הריסה. "כמו סכין בלב", הוא אומר לי. והוא גם מספר איך מגיל 17 (היום הוא בן 22) הוא משקיע כל שקל שהוא חוסך בבניית הבית שלו – "רוצה להתחתן", הוא מחייך. הוא עובד בבניין (בונה בתים שבהם יגורו ישראלים כמובן) והמשכורת שלו מממנת את שכר הלימוד של שתי אחיותיו הגדולות באוניברסיטה בבית לחם. מה שנשאר הולך לבניית הבית. "אני לא מצליח להירדם בלילה" הוא אומר על הרגשתו מאז שקיבל את צו ההריסה.
 

דרך אגב, הקרקעות עליהן מתרחבת גילה בימים אלו הופקעו מתושבי ולאג'ה. כנראה ככה זה כשהמדיניות של ראש העיר הוא שוויונית ולא מפלה בין אנשים על פי צבע עורם או דתם.
וכדי להסיר ספק, ניתן את המספרים של כל מזרח ירושלים: בשנות כהונתו של ניר ברקת אישרה עיריית ירושלים תכניות מפורטות רחבות היקף שכוללות למעלה מעשרת אלפים יחידות דיור בשכונות הישראליות בירושלים. לשכונות הפלסטיניות אושרה רק תכנית אחת כזו, ל-600 יחידות דיור, בבית צפאפא. וגם זה רק בעקבות עתירה של התושבים לבית המשפט.
נוכח החנק התכנוני הזה, הריסת הבתים שערורייתית במיוחד. ו-2016 היא כבר שנת שיא בהריסת בתים במזרח ירושלים. בשבעת החודשים הראשונים של השנה הרסה ישראל במזרח בעיר יותר יחידות דיור מכפי שהרסה בכל שנת 2015.

לא הולכים לשום מקום למרות הייאוש
מניעת והריסת בניה לפלסטינים, הן כמובן רק חלק אחד מהמדיניות הכוללת של ישראל כלפי מזרח ירושלים (ושטחי C). מדיניות שאחת ממטרותיה היא להחליש ולפורר את החברה המזרח ירושלמית כך שלא תוכל לאתגר את השליטה של ישראל. מה שאנחנו לא מדברים עליו מספיק הוא שהמדיניות הזו "מצליחה". היא מצליחה כבר 50 שנה אבל בשנים האחרונות בין הדיכוי הישראלי לאזלת היד של הרשות הפלסטינית, ההתנגדות הפלסטינית המאורגנת הולכת ופוחתת.

אם ניקח שוב את ולאג'ה כדוגמא, לפני עשר-עשרים שנה, כשישראל הרסה בתים בכפר, הם היו נבנים מחדש תוך שבועות ספורים כשבני הקהילה מגייסים את כספם ואת שריריהם לטובת העניין. אבל מי שאיבדו את בתיהם בחודשים האחרונים נאלצים להתמודד עם המכה לבדם, ללא גיבוי של הקהילה.

בשנת 2010 עוד קיימו בכפר הפגנות נגד בניית גדר ההפרדה (אמנם לא מרובות משתתפים ונחושות כמו בכפרים אחרים אבל בכל זאת התנגדות מאורגנת שבוע אחר שבוע). שנים ספורות מאוחר יותר, מול ניכוס של אלף דונם מהאדמות החקלאיות של תושבי הכפר לגן לאומי נחל רפאים, כביכול "לרווחת תושבי ירושלים", אנשי וולאג'ה לא ניסו אפילו להתארגן כדי להגן על אדמותיהם והשאירו כל חקלאי להתמודד לבדו עם הגזל: אחד צפה לבדו בדחפורים עוקרים את עצי הזית שלו לטובת כביש, רועי הצאן סולקו לאחרונה ממעין עין חניה בלי שהכפר יתארגן לטובתם והבודדים בכפר שבכל זאת מסרבים לנטוש את הטראסות שלהם לא מקבלים כל סיוע.
 

אם נרחיב את המבט לכל מזרח ירושלים נגלה את אותה חולשה. אפילו הענישה הקולקטיבית והדרקונית נגד השכונות הפלסטיניות בעיר בתגובה לגל הפיגועים עברה ללא מחאה או התקוממות. למען האמת, גל הפיגועים עצמו ביטא אולי יותר מכל את החלשותה והתדרדרותה של החברה המזרח ירושלמית.

בשיחות עם פלסטינים על הנושא אני שומע הרבה יאוש והרבה ניכור. אני גם שומע שהם לא הולכים לשום מקום. מה שהם אומרים לי, נשמע באוזניים הישראליות-מערביות (ובנות החורין) שלי כלא אקטיבי מספיק אבל אני בכל זאת מצליח  לקלוט שהצומוד שלהם הוא הרבה פחות פאסיבי ממה שנדמה לי.

אז הפלסטינים הולכים ונחלשים וישראל "מצליחה". אלא שההצלחה הזו לא מובילה אותנו לשום מקום. כיום, דווקא החולשה הזו גובה מאתנו מחיר דמים: בהיעדר הנהגה ולכידות קהילתית אנו מקבלים את הכאוס המטורף של מספר פיגועי דקירה ביום. גם עכשיו כשאין פיגועים בעיר, ירושלים טרם התאוששה ולמרות יכולות ההדחקה שפיתחנו לאורך השנים אנחנו לא לגמרי מצליחים לשכוח שההתדרדרות הבאה מחכה מעבר לפינה.
המלים הריקות של ברקת ופוליטיקאים אחרים לא ישנו את העובדה שההרס שישראל ממיטה על מזרח ירושלים לוקח את העיר כולה לדרך ללא מוצא.