הצבת מצלמות על הר הבית לא תפתור את המתיחות הגואה במקום

מזה כמה שבועות עולה שוב ושוב סוגיית הצבת המצלמות בהר הבית, ולאחרונה אף דווח על סיכום סופי בין ישראל לירדן לקראת הצבתן עוד לפני חג הפסח. יש לברך על עצם ההצלחה להגיע להסכמה ולקוות שהמצלמות אכן יסייעו למנוע התדרדרות שכולם – ישראלים ופלסטינים – יוצאים ממנה מפסידים.

אלא שתשומת הלב הרבה לה זוכות המצלמות עומדת בניגוד בולט להתעלמות הכמעט גורפת מנושא אחר שהינו אחד הגורמים המרכזיים שמדרדרים את המתיחות בהר הבית לכדי התפרצות אלימה ברחבי ירושלים: הגבלות קולקטיביות לכניסת מתפללים.

ההסברים המקובלים תולים את האלימות ב"פרובוקציות של פעילי המקדש" מחד גיסא, ומאידך גיסא ב"הסתה פלסטינית". אלא שתהיה דעתנו אשר תהיה אודות גורמי מתיחות אלו, הם מתקיימים בעקביות לאורך כל השנה. מדוע אפוא מזה שנתיים מתפרצת האלימות דווקא בחגי תשרי? מדוע קודם לכן, בחגי תשרי תשע"ד (2013), לא פרצה אלימות כזו למרות שגם אז המאבק בין תנועות המקדש ומתנגדיהן המוסלמים היה חריף ומתוח?

 

יותר מגבלות, יותר אלימות
משהו מהותי השתנה בין 2013 ל-2014. מיוני 2014 החלה המשטרה בהטלה של מגבלות  קולקטיביות על כניסת מתפללים מוסלמים אל חרם א-שריף בהיקף חסר תקדים. מגבלות אלו, שהגיעו לשיאן בשבועות שבין ראש השנה לסוף סוכות, הוטלו על פי קריטריונים של גיל או מגדר ופגעו בציבור רחב, שכלל לא היה מעורב בהפרת הסדר או עבר עבירה כלשהי. השימוש בהגבלות הקולקטיביות חזר שוב בחגי תשרי ב-2015.

מבחינת המשטרה, ההגבלות הקולקטיביות היו נחוצות מסיבות ביטחוניות. אלא שהתוצאות בפועל אינן משתמעות לשתי פנים: חידוש מניעת הכניסה ערב ראש השנה ב-13 בספטמבר האחרון הביא, באופן מיידי, להתפרצות אלימה, שהתפשטה במהרה משערי הר הבית החסומים לסמטאות העיר העתיקה וממנה לרחבי מזרח ירושלים. כבר באותו ערב נרשם ההרוג הישראלי הראשון בסבב האלימות הנוכחי, אחרי שנערים מצור באהר יידו אבנים לעבר רכבו. האלימות החריפה ככל שנמשכו הגבלות הכניסה הקולקטיביות עד שבחול המועד סוכות אירע ברחוב הגיא בעיר העתיקה פיגוע הדקירה הראשון בו נרצחו שני ישראלים. משם הדברים רק התדרדרו.

בחגי תשרי 2014 היה אולי יותר קשה להבחין בחיבור שבין הפיגועים הפלסטינים לבין ההגבלות הקולקטיביות, שכן האלימות הקשה במזרח ירושלים התפרצה מעל חודשיים קודם לכן, עם רציחתו של מוחמד אבו ח'דיר, והמשיכה לאורך המלחמה בעזה. עם סוף הלחימה היו סימנים לכך שגם האלימות בירושלים מתחילה לדעוך. אלא שסימנים אלה התחלפו בהסלמה חריפה ורצף פיגועים קשים אחרי שהגבלות הכניסה הקולקטיביות הוטלו לאורך חגי תשרי. מה שאי אפשר היה לפספס הוא שעם ההחלטה הישראלית בנובמבר 2014 לאפשר כניסה חופשית של מוסלמים להר הבית, נעצרו הפיגועים והאלימות הקשה פסקה.

הטלה חוזרת ונשנית של הגבלות כניסה קולקטיביות היא עניין של השנתיים האחרונות בלבד. את השינוי יש לרשום על שמם של מירי רגב (אז יו"ר ועדת הפנים של הכנסת), משה פייגלין ושאר חברי הכנסת תומכי תנועות המקדש. אלה השקיעו בכנסת הקודמת מאמצים רבים בשינוי מדיניות המשטרה בהר הבית והביאו לשימוש המשטרתי הנרחב וחסר התקדים בסגירת ההר בפני ציבור מוסלמי גדול לאורך ימים ארוכים.

אפקט הבומרנג
עבור הציבור המוסלמי, מעבר לזעם על סגירת מסגד אל-אקצא בפניהם, התחברו הדברים לאמירות המפורשות של חברי כנסת ושל פעילי המקדש בדבר הרצון לחלק את המקום הקדוש בין מוסלמים לבין יהודים. יש להודות, מניעת כניסה ממתפללים מוסלמים בחגי תשרי תוך מתן ההיתר למבקרים יהודים להיכנס להר, אינה עולה בקנה אחד עם ההעדפה שיש להקנות למתפללים על פני מבקרים. לכן היא סותרת את המשתמע מהסטטוס קוו שעליו הצהיר במפורש נתניהו עצמו, כך שהקובלנה הפלסטינית בנדון אינה חסרת בסיס.

בדיקת האירועים בשטח מלמדת שהרחקת מפרי סדר מוסלמים בהר בידי המשטרה עוברת בשקט יחסי. גם כשהמשטרה נאלצה להתעמת עם צעירים פלסטינים, שהתבצרו בהר הבית עם אבנים, השטח נרגע כמעט מיד עם השתלטות המשטרה על המתפרעים ומעצרם. אבל סגירת ההר בפני הציבור המוסלמי הרחב, משיגה את האפקט ההפוך.

אין בדברים לעיל להצדיק את האלימות הפלסטינית של החודשים האחרונים. אולם חיוני להציף את נושא הגבלות הכניסה הקולקטיביות, ולאור התוצאות הקשות לדרוש שהמשטרה תמצא אמצעים חלופיים. למרבה הצער, בעוד שהמצלמות שכנראה יוצבו בהר יצלמו את המתחולל בתוכו, דווקא מה שמתרחש בשערי ההר החסומים, מחוץ לטווח המצלמות, ומצית את אדי הדלק, חומק מתשומת הלב הישראלית ולא זוכה לדיון הראוי. דיון שהכרחי אם רוצים למנוע את ההתדרדרות הבאה, בטח ובטח לקראת חג הפסח המתקרב.