תושבי הכפר הפלסטיני עיבדו את אדמתם טוב מדי, עכשיו היא תהפוך לגן לאומי

ניר חסון
לפני שבועיים תלו חיילים מודעות בכפר אל־וואלג'ה שמדרום לירושלים: "הודעה על כוונה לרכוש זכויות בקרקע ולקנות חזקה בקרקע הדרושה באופן דרוך לצורך ציבורי", נכתב בהן. בתרגום ללשון לא משפטית מדובר על צווים להפקעת קרקעות לצורך המשך הקמת גדר ההפרדה סמוך לכפר.

על פי תוכניות העבודה, בניית הגדר באזור אמורה להסתיים עד לסוף השנה. המודעה לא מפרטת היכן יופקעו בדיוק הקרקעות הנוספות. תושב שרוצה לברר זאת צריך להגיע למשרדי רשות מקרקעי ישראל בירושלים. הבעיה היא שרוב רובם של תושבי אל־וואלג'ה לא יכולים כלל להיכנס לירושלים, מאחר והם תושבי השטחים ללא היתרי עבודה. זו רק דוגמה אחת, ולא הבולטת ביותר, מתוך מסכת האבסורד הקפקאי שמרכיבה את חייהם של תושבי אל־וולאג'ה בשנים האחרונות. כחלק מהאבסורד הזה, הטרסות, שעובדו וטופחו במשך שנים ארוכות על ידי חקלאי אל־וולאג'ה, היו לאחת העילות להכרזת האזור שסביב הכפר גן לאומי חדש. עכשיו הגן הלאומי הזה, יחד עם גדר ההפרדה, מאיים להדיר את הפלחים הפלסטינים מהטרסות.

הרצון לשמר את הנוף היה בין השיקולים להקמת הגדר כמעט בצמוד לבתי התושבים ולא ליד הקו הירוק. בשם שימור הנוף התוואי הנוכחי של הגדר מפריד בין בתי הכפר לאדמותיו החקלאיות. אלא שהנוף הזה כבר נפגע קשות כאשרמשרד הביטחון סלל כביש ביטחוני רחב דרך הגן הלאומי והטרסות. הכביש הפך למיותר לאחר שתוואי הגדר שונה בהוראת שופטי בג"ץ.

שבועיים לפני פרסום המודעות בכפר פרסמו רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים והרשות לפיתוח ירושלים מכרז "לעבודות שימור ופיתוח" בעין חניה, שמצפון לכפר. לכאורה אין קשר בין המודעה על הגדר לבין המכרז, אבל בעיני תושבי הכפר החקלאי הקטן, הקשר הדוק: הגדר, הגן הלאומי וניכוס המעיין לטובת אטרקציה תיירותית לישראלים — כל אלה מבחינתם חלק מתוכנית גדולה לנישולם מהאזור.

הכפר אל־וואלג'ה במיקומו הנוכחי נוסד על ידי פליטי אל־וואלג'ה המקורי ששכן עד 1948 בצדו השני של נחל רפאים ונעזב במלחמת העצמאות. עם הרחבת גבולות ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים הוכלל גם חלק מהכפר בתוך העיר. אבל ישראל הקפידה לספח רק את השטח, מבלי להעניק מעמד של תושבים לאנשים שחיים עליו. כך קרה שתושבי אל־וולאג'ה נעצרו לא אחת בשל שהייה בלתי חוקית בתוך הבתים שלהם. לימים הוקמה ההתנחלות הר גילה מדרום לכפר ובינה לבין אל־וואלג'ה נבנתה חומת בטון גבוהה. עתה סוגרים גדר הביטחון והגן הלאומי את הכפר משלושת העברים האחרים שלו.

מי שיבקר בימים אלו באזור אל־וולאג'ה, יבין בקלות את הרצון של עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים ורשות הטבע והגנים להפוך אותו לגן לאומי ולפארק לטובת תושבי העיר. הכפר בנוי מעל נחל רפאים, עשרות טרסות עתיקות יורדות ממנו אל הנחל. הנוף ירוק בוהק ומנוקד בפריחת שקדיות וכלניות, הגשמים הרבים הביאו לשפיעה של המעיינות ופה ושם אפשר למצוא פלגי מים.

בלב השטח הזה מצוי עין חניה, מהמעיינות השופעים והיפים ביותר בהרי ירושלים. ליד המעיין יש שתי בריכות גדולות ושרידים ארכיאולוגיים רבים. המעיין גם נחשב מקום קדוש עבור הנוצרים האורתודוקסים. אבל המעיין חשוב לא רק למטיילים ולצליינים, אלא גם לתושבי הכפר אל־וואלג'ה. רועי צאן היו מורידים אליו את הכבשים והעזים לשתות וצעירי הכפר היו יורדים לרחוץ בו או לבלות לידו, לצד ישראלים רבים שפוקדים את המקום.

בשנה האחרונה נעשו במעיין חפירות ארכיאולוגיות נרחבות על ידי רשות העתיקות. העבודות נערכו כחלק מהפרויקט להקמת הפארק המטרופוליני של העיר — פארק גדול שיקיף את ירושלים מדרום וממערב. עין חניה אמור להפוך, על פי התכנון, לאחד ממוקדי הפארק. במקום מתוכננת מסעדה, מרכז מבקרים, שבילים ותאורה. כן עתידה לקום סמוך למעיין חווה לימודית לחקלאות אורגנית ומעל הכביש שמול המעיין ייבנה גשר להולכי רגל ורוכבי אופניים. בצדו השני של הנחל מתקדמות במרץ עבודות שיקום טרסות כחלק מהקמת הפארק ומעליהן נבנה האקווריום הענק של גן החיות התנכ"י.

עין חניה יצטרף למעיינות רבים אחרים שהיו בעבר בשימוש התושבים הפלסטינים והפכו לאטרקציות מים בעיקר בעבור ישראלים. בזיכרון הקולקטיבי של תושבי הכפר הם מונים 17 מעיינות ששימשו אותם בימי גדולתו של הכפר: עין יאלו הפך להיות עין יעל — חוות סוסים, אתר חינוכי וארכיאולוגי מגודר; עין אל־באלד הפך לעין איתמר (על שם איתמר דורון שנרצח במקום) ועין אל־ליכ הפך לעין לבן. תושב הכפר יאסר חליפה חפר לפני שנים רבות בריכה קטנה המנקזת מי מעיין סמוך כדי להשקות חלקות ירקות על הטרסות שלו. לפני כשלוש שנים הופיעו במקום מטיילים ובישרו לו שהבריכה מופיעה במדריכי טיולים כ"עין חזי".

זאב הכהן, מתכנן האזור ברשות הטבע והגנים, מבטיח כי בינתיים יוכלו תושבי הכפר להשתמש בעין חניה, אבל לא יכול להבטיח מה יקרה לאחר הקמת הגדר. "מטרת העבודה היא לשקם את מערכות המים ולעשות את זה לאתר לביקורי קהל הפתוח לכלל הציבור. יכול להיות שהאתר יגודר לצרכי אבטחה, כי היו בו מקרי ואנדליזם בעבר", אומר הכהן שגם מבטיח שחלק מהמים יוזרמו למקום בו ניתן יהיה להמשיך להשקות את הצאן. אבל גם הכהן מודה שעם הקמת הגדר שתחצוץ בין הכפר למעיין, יעלמו חלקים חשובים מהנוף. "היום תושבי וואלג'ה יורדים עם העדר למעין וזה חלק מהנוף וחלק מהסיפור של המקום, ואם תוקם הגדר זה לא יימשך, יש גבול לכמה אנחנו יכולים לעמוד מול מערכת הביטחון".

אביב טטרסקי, איש עמותת עיר עמים, שמתנדב זה שנים בסיוע לתושבי הכפר, אומר כי "היום זה שטח שכל מי שמגיע אליו ברור לו שהוא נמצא בשטח פלסטיני. אבל אפשר לדמיין איך בעוד כמה שנים — עם מרכז מבקרים, מסעדה ומטיילים — התודעה תשתנה ויתייחסו לזה כאל שטח ישראלי. אם היו בונים פה התנחלות חדשה כל העולם היה נזעק, אבל הופכים את השטח לישראלי דרך הגן הלאומי וזה עובר בשקט. בעוד כמה שנים אם יגידו למישהו שבכל שבת מבלה פה עם הילדים שלו שזה שטח פלסטיני, יגידו לך שאתה פסיכי".

נכון להיום נמצא המעיין מצדו הפלסטיני של המחסום, אך עם השלמת גדר ההפרדה משוכנעים התושבים שגם המחסום יוזז וכך תיחסם סופית דרכם אל המעיין. בינתיים המעיין והאזור שסביבו מלאו בשבת האחרונה במשפחות פלסטיניות מבית ג'אלה וממקומות אחרים שערכו פיקניקים לצד הבריכות.

הגדר צפויה להפריד לא רק בין התושבים למעיין אלא גם בינם לבין הקרקעות החקלאיות שלהם. המודעות שפורסמו לפני שבועיים מבשרות את חידוש העבודות על גדר ההפרדה באזור, לאחר שבשנים האחרונות התקדמה בניית הגדר בעצלתיים, למרות שבבתי המשפט הצהירה מערכת הביטחון שוב ושוב על הצורך הדחוף בהשלמת הגדר באזור.

ב–2013 החלו העבודות להקמת הגדר וסלילת כביש הביטחון סביב הכפר, מחצית מהגדר נבנתה ואז במפתיע הופסקו העבודות. אבל חלק גדול מהחקלאים כבר נטש את הטרסות או שעבר לעיבוד הרבה פחות אינטנסיבי של הקרקע. סגירת המעיין והשלמת גדר ההפרדה צפויות, לדעת התושבים, להביא לשלב נוסף בנטישת הקרקעות על ידי מי שעיבדו אותן. לפני התוכנית, בגדר אמורים להיבנות שני "שערים חקלאיים" לשימושם של תושבי הכפר. אבל הניסיון בכפרי הגדה עם השערים החקלאיים בגדר אינו מבשר טובות: איש אינו יודע איפה הם יוקמו, מי יורשה לעבור בהם ומה יהיו נהלי הפתיחה שלהם. "ירצו שאני אבוא בשעה שמונה. מה יש לי לעשות בשמונה? אני בא בחמש, ארבע וחצי, עובד עד שמונה והולך הביתה", אומר חליפה. לחליפה אין ספק שעוד תושבים יפסיקו לעבד את הקרקעות בעקבות הגדר: "הנה זה של שכן שלי, הוא כבר בקושי מגיע, תראה את העץ הזה איך הוא גדל מהר, כי זו אדמה טובה", הוא אומר ומצביע על האורנים, צאצאי העצים שנטעה הקרן הקיימת בצדו השני של נחל רפאים, שהולכים ומפשטים היכן שהיה פעם מטע זיתים.

הטרסות, שעובדו וטופחו במשך עשרות ואולי אף מאות שנים על ידי חקלאי אל־וואלג'ה, משמשות כעת כאחת העילות המרכזיות לנישולם מאדמותיהם בשם הכרזת האזור כגן לאומי. במסמכי התוכנית חוזרת המילה "טרסות" לא פחות מתריסר פעמים. כשהוחלט על תוואי הגדר הוחלט להתחשב בגן הלאומי. התוצאה היא שהגן הלאומי שהוכרז בגלל הטרסות מדיר מהן בסופו של דבר את מי שתיחזקו אותן במשך שנים ארוכות. כך, למרות שכולם מכירים בתרומתם של תושבי וואלג'ה לפארק ולגן הלאומי, איש לא טרח לעדכן אותם על התוכניות להקמת הפארק או להבטיח שהם יוכלו להמשיך ולעבד את הקרקעות.

הכהן, איש רשות הטבע והגנים, מצהיר ללא היסוס כי תרומתם של חקלאי וואלג'ה לשימור הנוף של הגן הלאומי חשובה. אבל כמו במקרה של המעיין, הוא אינו יכול להבטיח להם דבר. "מה שמערכת הביטחון נתנה לתושבי וואלג'ה זה שערים חקלאיים. אני בטוח שזה לא מספק, אבל אני לא יכול יותר מזה. אני אומר את זה ממש בצער. אם הגדר שם תוקם ויהיו בעיות עם השערים החקלאים, אני מצהיר שנתייצב לצד תושבי וואלג'ה כדי שהשערים יתפקדו כמו שצריך. אבל לא אוכל לכפות על מערכת הביטחון לתת היתרים".

בתצהיר שהגיש הכהן לפני כמה שנים לבית המשפט הוא הביע חשש שאם שטחי הטרסות יישארו בצד הפלסטיני של הגדר, הם ייהרסו עם הזמן. "ברור לנו שלא תהיה לנו השפעה ויכולת לשמור על הפארק בשטחים שמעבר לגדר, הסיכון הוא ששטחי החקלאות הקדומה היו נפגעים ונבנים בצורה בלתי מרוסנת", כתב.

אבל בינתיים מי שגרם נזקים אדירים לנוף היא מערכת הביטחון, שסללה כביש ענק — באישור רשות הטבע והגנים — שחתך את הטרסות בלב הגן הלאומי ולכל הדעות כיער מאוד את הנוף. מטרת הכביש, שאושר על ידי הוועדה למתקנים ביטחוניים תוך עקיפת מערכת התכנון הרגילה, היתה לייצר מעקף למנזר הכרמיזן המצוי באזור. אלא שבינתיים, בעקבות החלטות בג"ץ, שונה תוואי הגדר והמנזר יישאר בצדה הפלסטיני של הגדר, כך שהכביש הפך למיותר. "אני מקווה שבימים טובים יותר הכביש יוכל לשמש תיירים שיעלו למנזר הכרמיזן ויימצא לו שימוש", מודה הכהן.

מעל הכביש מתגורר עומר חג'ג'לה, ביתו הוא הבית היחיד בכפר שנמצא מצדה השני של גדר ההפרדה. לאחר שהוא סירב לכל הצעות המדינה להתפנות מהבית ונאבק נגד הכוונה להרוס אותו, נאלצה המדינה לבנות מנהרה מיוחדת שתעבור מתחת לגדר ובה יהיה שער לחג'ג'לה ובני משפחתו. "מההתחלה הם לא רצו אותי פה, אמרו לי שאם אני אשאר יהיו לי בעיות. עצרו אותי כמה פעמים, הרביצו לי כמה פעמים, הציעו לקנות לי אדמה פי שניים יותר גדולה, אבל אמרתי שאני לא רוצה כלום, רק להישאר באדמה שלי", הוא מספר. "פעם לכל בית פה היו כבשים, היו זיתים, היום אי אפשר לצאת, סוגרים אותנו".

למרות הלחצים והמשברים, אל־וואלג'ה נותר אחד הכפרים הפלסטינים השלווים ביותר. גם בהפגנות הכי סוערות שהיו כאן בקושי הושלכו אבנים ואיש לא זוכר אלימות. "בישראל אנחנו רגילים לייחס לפלסטינים אלימות ולהשתמש באלימות שלהם כהצדקה למעשים שלנו", אומר טטרסקי. "בוואלג'ה אפשר לראות שהאלימות מגיעה מכיוון אחד. המדינה מתנהגת כמו נוער הגבעות — משתלטת על מעיין ואדמות פלסטיניות. את נוער הגבעות מגנים וקוראים להם עשבים שוטים אבל להשתלטות על אדמות וואלג'ה קוראים פיתוח ירושלים לרווחת תושביה".

ממשרד הביטחון נמסר: "מערכת הביטחון פועלת לסגירת הפרצות האחרונות שנותרו בגדר הביטחון המגנה על תושבי ירושלים, בהתאם לתוואי שאישר בג"ץ. הקמת גדר הביטחון באזור וואלג'ה תושלם עד סוף השנה הנוכחית, כחלק מהשלמת תוואי הגדר ביצעה מערכת הביטחון עדכון טכני של גבולות ההפקעה שאושרו כבר ב–2011, בהתאם לתוואי המדויק של המכשול שהוקם בפועל". בנוגע לבניית הכביש השיב בעבר משרד הביטחון: "התוואי שנבנה עד כה אושר בבג"ץ, ותוכנן בתיאום עם רשות הטבע והגנים, במטרה לצמצם למינימום את הפגיעה בסביבה ולהבטיח הגנה לתושבי שכונת גילה".