עין חניה – שכיית חמדה ירושלמית עתיקה, מטופחת ונקייה מפלסטינים

"כשהגענו לכאן, ישב פה איש זקן תחת תאנתו, חקלאים היו באים להשקות את העדרים שלהם והמקום היה קסום. מין נקודת מגוז של כל הפעילויות באזור. כוונתנו היתה לסדר קצת את הסביבה ולצאת, כאילו לא היינו פה", מספרת אדריכלית־הנוף איריס טל, שהופקדה על תכנון הנוף במעיין עין חניה. כוונותיה הטובות מתנגשות בימים אלה עם הפוליטיקה המקומית. לאחר 3,000 שנה שבהן משמש עין חִנְיה יהודים, נוצרים ומוסלמים, ללא גדרות ומחסומים שהקיפו אותו — עתידה עיריית ירושלים להציב מחסום שימנע מאלפי התושבים בכפרים הפלסטיניים הסמוכים, אל־וולאג'ה ובתיר, להגיע למעיין. הנושא נמצא עדיין בדיונים משפטיים.

על תכנון עין חניה, שהוא חולייה מתוך "פארק ירושלים", החלו לעבוד ברשות לפיתוח ירושלים לפני יותר מעשור בשיתוף גורמים נוספים כמו "משרד ירושלים ומורשת" (כיום בראשות השר אלקין), עיריית ירושלים, קק"ל, רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים (שתנהל את המקום). עלות ההקמה המחודשת של האתר היא 14 מיליון שקל, מתוך כ–240 מיליון שקל שמושקעים בפארק ירושלים כולו. המתכננים התחקו אחר הטרסות המקוריות — חלקן שוקמו, חלקן פורקו והורכבו מחדש, חלקן נותרו כמו שהן — ואף הוסיפו מעט קירות חדשים. השבילים מורכבים מתערובת של בטון עם אגרגט מקומי שיוצרים מראה טבעי. גם עצי בוסתן רבים נשתלו ובהם תאנה, שקד וזית. בכניסה לאתר יש שלושה מבנים היסטוריים המתוכננים לשימור (התוכנית טרם בוצעה) האמורים לשמש כמרכז מבקרים, מסעדה ושירותים, וכאתר ללימוד חקלאות אורגנית שיוכל לשרת את תושבי האזור.

עין חניה הוא גן עדן לחובבי ארכיאולוגיה, ועוד מסוף המאה ה–19 מתעניינים בו חופרי עתיקות. מאמר שכתבו ד"ר יובל ברוך ואירינה זילברבוד מרשות העתיקות סוקר כלי חרס שנמצאו במקום מתקופת הברזל (המאה ה–12 עד השביעית לפנה"ס). מימי בית שני נמצא מטבע כסף עתיק ממטבעת אשדוד, שנטבע בין השנים 420 ל–390 לפני הספירה. באתר יש שרידי כנסייה ביזנטית, שתי בריכות מים לאגירה להשקיה, מערכת השקיה מפוארת שמתחילת ממערת הנביעה ומוליכה עד מבנה הקשתות, ונימפאון — מבנה פולחן מהתקופה הרומית, שעלות שיקומו בלבד הסתכמה בעשרות אלפי שקלים. לפי המסורת של הכנסייה האתיופית, זה המעיין של השליח פיליפוס שבו הוטבל האתיופי הראשון לנצרות.

לא פארק מהונדס

עין חניה הוא המשך לפיתוח המעיינות באזור. המעיין הקודם שפותח היה אתר עין לָבָן שבו הבריכות שופצו וחודשו, נקבת המעיין נוקתה והוסדרה, בוצע שיקום טראסות מקיף, ניטעו עצים, נסללה חניית כלי רכב, האתר הונגש לנכים ודרכי הגישה שופרו. עין לבן נראה גם מעין חניה בזכות דגלי ישראל שמתנוססים בו, שלא נשכח חלילה באיזה שטח אנו נמצאים. עם זאת, עין חניה שונה מרוב שטחי פארק ירושלים המפותחים: אין במתחם שולחנות פיקניק, מתקני הצללה מלאכותיים "ואין גם אשפתונים", מזכירה טל פרט שהיא התעקשה עליו. האלמנטים המלאכותיים היחידים במקום הם שלטי המידע והאזהרה (שהם חלק מ"שפת הפארק" שהוכתבה על ידי הרשות לפיתוח ירושלים), שרובם מכוערים ובולטים על השטח הכמעט בתולי, וכן מעקות הבטיחות. "חבל שאנחנו נדרשים לשים מעקות שמסירים אחריות מהבן אדם", אומרת טל.

התכנון הזה, השונה מאוד מהפארקים המהונדסים החדשים, מעלה שאלה כיצד יתנהגו המבקרים במקום. טל מקווה שהתכנון החדש והנחיות הביטחון לא יפגעו בקסם של המקום. "אני חוששת שהשימוש ישתנה, וזה מעלה שאלה גדולה בנוגע להשפעה של התכנון על מקום", היא אומרת.

אם היו אומרים לך מראש שלא ייכנסו פלסטינים למקום היית מתכננת אותו בכל זאת?

"שאלה קשה. ידענו ששטח המעיין בתוך הקו הירוק והקסם של המקום היה השילוב האנושי על הבריכה", היא מתכוונת לנוכחות של מבקרים מכל הדתות. "אני לא יודעת מה הייתי עושה. זה גורם לי ייסורי מצפון, עצם העובדה שנגענו בזה וזה מה שקרה (הקמת המחסום; נ"ר). אני לא יודעת מה לענות לך. זו האמת". בהמשך תאמר טל כי במחשבה נוספת, אילו ידעה מראש על הכוונה להדיר פלסטינים מהמקום, לא היתה מתכננת אותו.

המתחם ממוקם כמאה מטר מהקו הירוק, בתחום ישראל, אך 1,200 דונם מסביב למעיין, שהם חלק מפארק ירושלים, שוכנים בשטחי הרשות הפלסטינית וכעת נחסמת גישת הפלסטינים אליהם. למרות טענת המתכננים כי לא ידעו על הכוונה לסגור את המקום ללא ישראלים, בזמן העבודות התרחשו שני מהלכים שהפכו את הפארק למקום שפלסטינים לא יוכלו לבקר בו. ראשית, הוחלט לגדר את השטח, לכאורה כדי לנהל אותו ולהגן על העתיקות. לטענת רשות הטבע והגנים, הגידור יישאר כיוון שהאתר כולל ערכי מורשת נדירים ורגישים והוא נמצא בהליכי שימור ופיתוח. בהקשר זה עלתה השאלה מדוע מתחם עין לבן לא גודר ועין חניה כן, ומדוע הגידור נותר אחרי תום העבודות. ברשות הטבע והגנים מבהירים שהגדר אינה קשורה להקמת המחסום ושלא נבנתה כדי למנוע כניסת פלסטינים, גם אם זו התוצאה, אלא כיוון שעין חניה יהיה אתר מבוקר וסגור בשעות החשכה. למרות טענה זו, במהלך העבודה החליטה המשטרה לא לאפשר לפתוח את המקום ללא מחסום, לטענתה מסיבות ביטחוניות. בפועל, קיום הגדר לצד המחסום ימנע מהפלסטינים להגיע ברגל או ברכב משטחי הרשות למתחם.

באשר למחסום עצמו — למרות טענת המדינה כי הוא מוקם מסיבות ביטחוניות, התברר כי האישור להקמתו ניתן באופן לא תקין כיוון שמתכננת מחוז ירושלים, שירה תלמי, חתמה ללא סמכות על ההיתר. כמו כן, תושבי הכפרים טוענים כי הקמת המחסום פוגעת בזכויותיהם ומנוגדת לחוק הבינלאומי. עניינים אלה יתבררו בבית המשפט המחוזי.

מעבר לעניין הפוליטי, האתר חף כמעט מהתערבות אדריכלית, ועולה השאלה כיצד ינהגו בו תושבי ירושלים. "זה אתר שיגדשו אותו מאות ואלפים במהלך הקיץ", אומר דודו עוזיאל, מנהל התכנון ברשות לפיתוח ירושלים. "כפארק מטרופוליני מציע פארק ירושלים מגוון אפשרויות בילוי בכל אחד מחלקיו. חלקים מסוימים הם בעלי פיתוח אינטסיבי־מודרני ויש מוקדי תרבות ומורשת שהפיתוח שלהם חושף את נופי העבר. המבקרים בעין חניה צפויים לחווית טיול שונה — אין זה אתר המשלב מתקני משחקים לילדים, אלא פונה בעיקר לחובבי טבע או למי שמחפש בריכה בימי הקיץ הלוהטים".

איך תשמרו על המקום נקי מוונדליזם ולכלוך?

"עם ההחלטה לקדם את הקמת הפארק הוחלט במשותף שהמוקדים בשטחו יהיו פתוחים לציבור וללא תשלום. רשות הטבע והגנים לוקחת אחריות על המקום, היא תתפעל אותו ותדרש לשמור עליו — ואכן עולה כאן שאלה של תחזוקה וניקיון. תשלום עשוי לסייע בתחזוקת האתר".

טקס החנוכה אמנם התקיים בינואר האחרון, אך עדיין לא ברור מתי האתר ייפתח לציבור. ברשות לפיתוח ירושלים תיכננו לפתוח אותו בפסח, אך רשות הטבע והגנים מעוניינת לעשות זאת רק בקיץ.

טבעת ירוקה

מעיין עין חניה הוא חלק קטן מפארק ירושלים שהולך ומתהווה ב–15 השנים האחרונות. הפארק, כפי שניתן לזהות גם לפי הלוגו שלו, מקיף את העיר בטבעת ירוקה. באתר הפארק מעניקות לו הרשויות את הכותרת "טבעת ירוקה לעיר מזהב". הוא מורכב מארבעה חלקים: פארק צופים מצפון־מזרח, פארק עמק הארזים מצפון, פארק מוצא ממזרח (שטרם בוצע) ופארק עמק רפאים מדרום, ובו עין חניה.

"הבריטים חלמו ואנחנו מיישמים", אומר דודו עוזיאל. "היה להם רעיון לעטוף את ירושלים בטבעת ירוקה. הרעיון לפארק התחיל כשקודמה תוכנית ספדיה להרחבת ירושלים מערבה. התפיסה שעוצבה היא בנייה ברכסים, כשהוואדיות ישמשו כפארקים. אחת מהמטרות המרכזיות כיום בתכנון הפארק היא יצירת חיבורים אליו מהשכונות הסובבות".

למרגלות עין חניה משתרע ערוץ נחל רפאים. במסגרת עבודות הפיתוח שוקם ופותח חלקו הראשון של הערוץ, וחלקו השני נמצא בהליכי תכנון להמשך שיקום האפיק ולסלילת שביל האופניים ושביל הולכי הרגל עד לעין חניה. את ערוץ נחל רפאים תכננו "מנעד אדריכלים" והוא מקביל לתחנות הרכבת הוותיקות של ירושלים — תחנת מלחה ותחנת גן החיות התנ"כי.

לאורך פארק עמק רפאים יש טיילת, שבילי אופניים, שבילי הולכי רגל ומוקדי פנאי ונופש. נוסף עליהם, פותחו גן משחקים וספורט אתגרי, חניונים ומדשאה רחבה לקיום אירועים ולפנאי. העיצוב עדין ולא צעקני והוא מאפשר טיול לאורך מספר קילומטרים. לדברי שלומיק זאבי, אדריכל הנוף של פארק עמק רפאים, החלק של הפארק שנבנה הוא בעל שימושים עירוניים, אבל "ככל שמתרחקים מהעיר, כך האינטנסיביות של השימושים העירוניים פוחתים. הרעיון הוא שאפשר יהיה לעשות טיול. אם אני משווה את זה לעיר אחרת בעולם — אז זו פילדלפיה: ככל שיוצאים מהמרכז ממשיכים לכיוון הפארק ולוואדי הפתוח".

לדברי זאבי, החשיבות של פארק עמק רפאים היא לא של "ימין, שמאל, יהודים או ערבים. מדובר בפארק שמגדיר איפה בונים ואיפה לא בונים. רצו בעבר להקים פה שכונה (גבעת יעל, שהיתה מתוכננת לא רחוק מעין חניה ובוטלה; נ"ר). אחד ההישגים של פארק ירושלים זה שהוא מבטיח רצף אקולוגי ללא בנייה ומבטיח מרחב פנאי ונופש למטרופולין של מיליון איש".

מבחינה עיצובית, במה שונה פארק בירושלים מפארק בתל אביב?

"אני לא חושב שפארק צריך לקחת את כל העומס התרבותי, במיוחד בירושלים. כמו שמתכננים חדר תצוגות ומשאירים אותו נקי בשביל התמונות והפסלים, ככה גם בירושלים צריך לתכנן פארק. האנשים הם שיעשו את החגיגה. יש כל כך הרבה שפות וסוגים של אנשים וגם קולות וצפצופים. כן, השתמשנו באבן, יותר כדי להתחבר לקונטסקט הגיאוגרפי. זו לא חומריות של קודש, יש כאן ניסיון לעשות משהו אוניברסלי".

אביב טטרסקי, תחקירן עמותת עיר עמים שעוסקת במורכבות החיים בירושלים בהקשר הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מצביע על נקודה אחרת. לדבריו, חלקים מפארק ירושלים, ובפרט הפרויקט בעין חניה, מנוצלים כדי להפוך אזורים פלסטיניים של העיר לישראלים. "הנוף, המורשת והתיירות נראים ככלים תמימים, הפארקים נחמדים ויפים מאוד. זו לא חומה או התנחלות, אבל הם יוצרים מקומות שדווקא בעלי השטח והקהילה הפלסטינית המקומית מנועים מלהגיע אליהם. "במקרה של המחסום ליד עין חניה זה ממש בוטה, והרשויות הישראליות אפילו לא מסתירות את זה שעין חניה מיועד לתושבים הישראלים, ואילו החקלאים שיצרו וטיפחו את הטראסות, שהן האמתלה לפארק — מסולקים ממנו. כמו כן, הפארק מייצר רצף ישראלי בין ירושלים לגוש עציון, והופך את וולאג'ה למובלעת מבודדת ומאוימת".

לדברי טטרסקי, עד 1948, בימי הטורקים והבריטים, עין חניה והשטחים סביב המעיין היו חלק מאדמות וואלג'ה והדבר גם מופיע במפות ההיסטוריות. המעיין, לדבריו, רק במקרה נמצא מהצד השני של הגבול. "לאורך השנים המעיין היה בשימוש רועי הצאן. מדינת ישראל סיפחה חלק מוואלג'ה לשטח ישראל והקמת המחסום תמנע מתושבים שסופחו לנוע בתוך שטח ישראל".