אור קשתי, ניר חסון
משרד החינוך יעודד בתי ספר במזרח ירושלים לעבור לתוכנית הישראלית באמצעות תוספת תקציבית מיוחדת — כך קובעת תוכנית שהושלמה במשרד לפני כמה שבועות. התוספת ...המשך קריאה
אור קשתי, ניר חסון
משרד החינוך יעודד בתי ספר במזרח ירושלים לעבור לתוכנית הישראלית באמצעות תוספת תקציבית מיוחדת — כך קובעת תוכנית שהושלמה במשרד לפני כמה שבועות. התוספת לא תינתן לבתי ספר שיבחרו להמשיך וללמד לפי התוכנית הפלסטינית, הנהוגה ברובם, אף שלדברי בכירים במשרד לפחות חלק מהמימון למהלך מגיע מתקצוב שנועד להגיע לכלל התלמידים באזור. אנשי חינוך יהודים וערבים מתחו ביקורת על היוזמה, ומקור הבקי בפרטיה אמר כי "לאחר אפליה רבת שנים של החינוך במזרח ירושלים, משרד החינוך דורש כעת מבתי הספר לאמץ תכנים ישראלים כתנאי לקבלת משאבים. זה פסול מבחינה חינוכית, פוליטית ומוסרית". במשרד סירבו להגיב בעניין. בתוך כך, בשבוע הבא תדון ועדת החינוך של הכנסת בבעיית המחסור בכיתות לימוד במזרח ירושלים.
מאז נחתם הסכם אוסלו ב' ב–1995, מלמד הרוב המוחלט של בתי הספר במזרח ירושלים לפי התוכנית הפלסטינית, התווג'יה. התוכנית הישראלית נלמדת רק בשמונה מתוך כ–180 מוסדות חינוך במזרח ירושלים. מתוך קבוצה קטנה זו, לשני בתי ספר בלבד מעמד רשמי. "מסלול ישראלי" — כלומר, לימודים לפי התוכנית הישראלית באחת מכיתות השכבה — קיים בכמה בתי ספר נוספים.
מנתונים של עיריית ירושלים עולה כי בשנים האחרונות גדל מספר הנבחנים בבגרות הישראלית, עד שבשנה שעברה הגיע לכ–1,900 תלמידים והצפי לשנה הבאה הוא כ–2,200. עם זאת, עדיין מדובר בשיעור נמוך בקרב כלל התלמידים בכל שנתון. בחודשים האחרונים גיבשו במחוז ירושלים במשרד החינוך את התוכנית "לעידוד והרחבת הפעלת התוכנית הישראלית במזרח ירושלים".
התוכנית, שהגיעה לידי "הארץ", נועדה "לחזק מוסדות קיימים המלמדים את התכנית הישראלית במלואה או מוסדות המקיימים במסגרתם מסלול לתוכנית הישראלית" ו"לעודד מוסדות נוספים להכניס את התוכנית הישראלית או את מקצועות הליבה". השבוע, לאחר שבערוץ 10 שודרה כתבה נרחבת על בית ספר כזה, אמר שר החינוך נפתלי בנט כי הוא מבקש "לתת רוח גבית חזקה לכל בית ספר שבוחר בתוכנית הישראלית. אני רוצה לעזור לתהליך הישראליזציה".
לדברי מקורות במשרד החינוך, בתי ספר שלא יעברו לתוכנית הישראלית לא יקבלו את תוספת המשאבים. "התוכנית לא מקצצת בתקציב בתי הספר, כך שמי שיישאר בתוכנית הפלסטינית לא אמור להיפגע", אומר אחד מהם, "גם הערבים מבינים שכדי לרכוש השכלה ולהיכנס לשוק העבודה הם צריכים מתמטיקה ואנגלית ברמה טובה יותר. מי שיצטרף לתוכנית יקבל תוספת, זו הדרך לשפר את מערכת החינוך במזרח ירושלים. שום דבר לא נעשה בכפייה, כל אחד יבחר איפה הוא רוצה להיות". התוכנית הוצגה לפני בנט והמנכ"לית מיכל כהן, וככל הידוע קיבלה את אישורם.
לצד העלייה במספר הנבחנים בבגרות הישראלית, גדל גם מספר המכונים המלמדים לבחינה הפסיכומטרית. בשנת הלימודים האחרונה גם נפתחה לראשונה באוניברסיטה העברית מכינה קדם־אקדמית המיועדת לתלמידים פלסטינים מירושלים. "בסופו של דבר, מה שמעניין את האזרח זה הלחם והעתיד שלו", אומר בכיר במערכת החינוך בירושלים. "הוא מבין היום שהרבה יותר קל לו להגיע לתל אביב מאשר לרמאללה או לשכם, ולכן הפנייה שלו מערבה היא מאוד ברורה".
אולם אחרים — ובהם אנשי חינוך ופעילים חברתיים — אומרים כי תהליך הישראליזציה איננו יכול להיחשב לבחירה חופשית כאשר הפערים בין בתי הספר בשני חלקי העיר עמוקים כל כך. "משרד החינוך לא יכול להגיד לנו שנקבל יותר שעות רק אם נעבור לתוכנית הלימודים הישראלית", אומרת נוהא גול, מנהלת לשעבר של בית ספר יסודי לבנות ברובע המוסלמי. "אם הממשלה נותנת כסף לחינוך היא צריכה לתת אותו בלי שום תנאים, זו זכות בסיסית". לדבריה, "משרד החינוך בונה על זה שהמנהלים יפחדו ללכת למאבק נגדו, אבל זו התערבות פוליטית. אסור להם להסכים לפגיעה בזהות הפלסטינית".
לטענת ועד ההורים במזרח העיר, משרד החינוך והעירייה מפעילים לחץ כבד לעבור לתוכנית הישראלית, בניגוד לרצון הציבור וגם לסיכומים בין ישראל לפלסטינים. "זו לא תוכנית חינוכית אלא תוכנית פוליטית, שרוב התושבים בכלל לא רוצים", מוסיף עבד אל־כרים לאפי, שכיהן עד לאחרונה כיו"ר ועד ההורים המשותף של ירושלים המזרחית.
לדברי מקור הבקי בפרטי היוזמה, "התוכנית של משרד החינוך מכירה בהיעדר השוויון בין מזרח ירושלים למערבה, אבל מעמידה תנאים כדי לתקן אותו. אין רצון אמיתי להשקיע במזרח ירושלים — לא בבניית כיתות ולא בשיפור החינוך. אם הבעיה של התלמידים היא העברית, מדוע לא לתגבר רק את שיעורי השפה? למה צריך לשנות את כל תוכנית הלימודים? נראה שיש כאן ניסיון ציני לייצר 'ערבים טובים'. זה סוג של פלסטר. אי אפשר לבוא אחרי שנים של הזנחה והתעלמות ולהציע תוספת משאבים רק למי שיצטרף לתוכנית הישראלית".
האפליה הממושכת הזו הביאה, בין השאר, למחסור חמור בכיתות לימוד במזרח העיר. ב–2011 פסק בג"ץ כי תוך חמש שנים חייבים משרד החינוך ועיריית ירושלים לספק "תשתית פיזית הדרגתית" שתאפשר לקלוט את כל התלמידים בחינוך הרשמי. בימים הקרובים צפויה להסתיים תקופת ההיערכות הזו. אם הרשויות לא יספקו את התשתית הנדרשת עד אז, יהיה עליהן להגיע להסדר כספי מול בתי הספר הפרטיים למחצה כדי לכסות את שכר הלימוד של תלמידים שלא נקלטו במערכת הרשמית. לפי הדו"ח האחרון של עמותת "עיר עמים" חסרות כיום במזרח העיר 2,247 כיתות בהשוואה לכ–1,500 בעת שהעתירה הוגשה ב-2007. לפי העירייה חסרות כ–1,600 כיתות, אך הארגון הסתמך גם על נתוני הלמ"ס בדבר מספר הילדים הפלסטינים בירושלים. בחמש השנים האחרונות הושלמה בנייתן של כ–35 כיתות בשנה במזרח העיר, גידול הרחוק מלהדביק את קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה.
המחסור בכיתות הוא אחד הגורמים לפערים האדירים בשיעור הנשירה בין בתי הספר במזרח ירושלים ואלה במערב העיר. לפי הדו"ח, המתבסס על נתונים שמסרו העירייה והמשרד, בסוף 2012 הגיע שיעור הנשירה במזרח ירושלים לכ-13% מהתלמידים, בהשוואה לממוצע כלל ארצי של 4.6% בחינוך העל־יסודי הערבי ו–2.6% בחינוך העל־יסודי היהודי. עוד עולה מהדו"ח כי בחינוך היהודי בירושלים מופעלות 21 תוכניות למניעת נשירה, לעומת שמונה בחינוך הערבי; וכי מתוך 45 מוסדות שבהם מופעלות תוכניות אגף שח"ר (שנועדו לתגבר תלמידים מרקע מוחלש), רק ארבעה שוכנים במזרח ירושלים.
במשרד החינוך סירבו למסור פרטים על על מקורות המימון לתוכנית ועל תקציבה, שלפי הערכות שונות מגיע לכמה עשרות מיליוני שקלים. ייתכן שהסכום יוקצה מתוקף החלטת הממשלה לפני כשנה וחצי על סדרת צעדים ל"חיזוק הריבונות במזרח ירושלים", בהם גם עידוד המעבר לתוכנית הלימודים הישראלית, בעלות כוללת של 300 מיליון שקלים. מנגד, אמרו השבוע בכירים במשרד החינוך כי חלק מהתקציב דווקא מגיע "מהסטה של חלק מהתקציב הדיפרנציאלי (אחד המרכיבים בתקצוב של המשרד את בתי הספר, הנקבע לפי רקע חברתי־כלכלי של התלמידים) לטובת חיזוק התוכנית הישראלית". משמעות הדבר היא שתקציב שהיה אמור להתחלק בין כל תלמידי מזרח ירושלים יגיע רק לאלה שיקבלו על עצמם את התוכנית. אם אכן כך יהיה, התקציב שיקבלו בתי הספר שיישארו בתוכנית הפלסטינית צפוי להיפגע.
הנהגת תוכנית הלימודים הירדנית ובהמשך הפלסטינית במערכת החינוך במזרח ירושלים נחשבת לאחד הניצחונות הגדולים של החברה הפלסטינית באזור על השלטון הישראלי. זמן קצר לאחר סיפוח מזרח העיר פרצה שם שביתה כללית שנמשכה חודשים ארוכים במחאה על הכוונה להנהיג תוכנית ישראלית בבתי הספר, עד שלבסוף הממשלה נסוגה ממנה. לדברי ד"ר מאיה חושן, חוקרת במכון ירושלים לחקר ישראל, כאשר העביר הסכם אוסלו ב' את סמכויות המינהל האזרחי בתחום החינוך לידי הרשות הפלסטינית, נכללו ביניהן גם סמכויות הקשורות לחינוך במזרח ירושלים.
"בהזנחה הקיימת לא מדובר בבחירה ממשית, אלא בהישרדות של בתי ספר", אומרת עו"ד אשרת מימון, מנהלת המחלקה לפיתוח מדיניות בעיר עמים. "לבחירה באין מוצא של הורים, שאולי מובנת ברמה האישית, יש מחיר כבד במרקם הקהילה הפלסטינית במזרח ירושלים. אם היתה קיימת דאגה אמיתית למצב הכלכלי חברתי במזרח ירושלים, ישראל היתה יכולה לפעול בנחישות הנדרשת לחיזוק תשתיות החינוך, לאפשר קבלה לאוניברסיטאות גם על בסיס התווג'יה — כמו באוניברסיטאות שונות בעולם — ולפעול באופן נמרץ נגד האפליה בעולם התעסוקה. בעבר כבר היו ניסיונות להחיל את התוכנית הישראלית, והם מתפרשים כמעשה חד־צדדי כוחני, שמוסיף על מתח החיים בעיר ופוגע בזכויותיה של הקהילה הפלסטינית".
לדברי מימון, "במשך שנים רבות הזניחו הרשויות הישראליות את תשתיות החינוך במזרח ירושלים. כעת, כדי 'להיטיב' עם האוכלוסיה ולאפשר לה 'לבחור', מציעים לה תקציבים הכרוכים בקבלת תוכנית לימודים שאינה תואמת את מורשתם, שייכותם ותרבותם של עשרות אלפי הילדים שם".
דובר משרד החינוך, עמוס שביט, בחר שלא להגיב לשאלות "הארץ" בנושא הפערים בין מזרח ומערב ירושלים, תקציב התוכנית החדשה לחיזוק החינוך במזרח העיר ומקורותיה הכספיים. בעבר הוא מסר כי "מתגבשת תוכנית הוליסטית לחיזוק איכות החינוך ותפוקותיה במזרח העיר, באמצעות תקצוב דיפרנציאלי".
Print
PDF version