דונם פה ודונם שם: כך מתפשטות השכונות היהודיות בירושלים על חשבון הערביות

שכונת רמת שלמה היא בסך הכל עוד שכונה (מעבר לקו הירוק) בירושלים. ממיקומה בראש הגבעה נשקפים מרחביה של צפון העיר. בעוד שלישראלי המצוי הנוף הזה הוא כנראה חסר ייחוד – קצת מרחבים פתוחים, כמה שכונות – הרי שבפועל בתצפית מרחוב הצדיק משטפנשט נשקפות מגוון הדרכים שבהן ישראל דוחקת פלסטינים מהעיר.

נתחיל אולי מהשכונה עצמה. איש מתושביה לא יכנה את עצמו מתנחל ואפילו כתבה זו לא תנסה לערער על המובנות מאליה שבה מתייחס רובו המוחלט של הציבור היהודי לקיומה של השכונה. במקום זאת נספר שבשנה שעברה אישרו ועדות התכנון הלבנה מאסיבית של עבירות הבניה ברמת שלמה. כל כך מאסיבית, עד שלצורך ההלבנה העירייה הכינה תשע תכניות מתאר חדשות לכל 2,200 הדירות ברמת שלמה.

חורשה לשם בנייה

החורשה שאתם רואים בתמונה כאן למעלה תפנה בקרוב את מקומה להרחבה של רמת שלמה בעוד 1,500 יחידות דיור.

תשאלו כל פלסטיני והוא ידע לספר לכם: "בהתחלה ישראל שותלת עצים כדי להשתלט על האדמה שלנו ואחרי 20 שנה היא עוקרת אותם ובונה עוד התנחלות".  לדיון בוועדה המחוזית הגיעו לפני שנתיים וחצי עשרות מתושבי שועפאת שישראל הפקיעה מהם את הקרקע לפני כ-40 שנה (כ-35% מאדמות מזרח ירושלים הופקעו בידי ממשלות ישראל מבעלי קרקע פלסטינים. רובן המוחלט של השכונות הישראליות במזרח העיר בנויות על קרקעות כאלו). היה מכמיר לב לראות אותם מפצירים בחברי הוועדה ושואלים מדוע על האדמה שלהם יבנו עבור אנשים אחרים, בעוד שלהם עצמם אין אפשרות לבנות לילדיהם באדמות שנותרו בשועפאת.

יו"ר הוועדה האזינה בסבלנות וענתה קצרות: "אלו לא שאלות מהסוג שאנו דנים בהן".

נצמדים לשכנים

אחד הדברים שגורמי ימין אוהבים לעשות זה להצביע על ההשתרגות של שכונות ישראליות ופלסטיניות אלו באלו ולשאול: "את זה אתם רוצים להפריד? איפה תעבירו כאן גבול? זה יהרוס את העיר!" זה כמובן לא מונע מהם להמשיך ולקרב בין השכונות כפי שתעשה תכנית זו.

אצלנו בנייה, אצלם ירוק

אבל כאן יש טוויסט נוסף. התכנית הוכנה בידי יזמים ישראלים שטוענים לבעלות על הקרקע שבה הם מתכוונים לבנות 500 דירות. לפי התכנית שלהם כביש הגישה לשכונה יעבור על קרקע בבעלות של פלסטינים. שם גם יהיו השטחים הירוקים שרשויות התכנון דורשות שיתלוו לכל פיתוח של שכונה חדשה.

מה פתאום יזם אחד (ישראלי) יכול לקבוע מה יעשה בקרקע של אדם אחר (פלסטיני)? ובכן, על פי החוק הוא אינו יכול. אבל בדיוק בשביל זה יש את עיריית ירושלים. לה כן יש את היכולת לקדם תכניות על קרקע פרטית. היא כמובן אמורה לעשות זאת בצורה הוגנת, אבל זו כנראה המשמעות של הוגנות בהקשר הירושלמי: הישראלים יתעשרו משכונה שתיבנה על הקרקע שבבעלותם ואילו הקרקע בבעלות פלסטינית תשמש כדי לשרת את מיזם הבניה של הישראלים.

ישנם בחוק התכנון והבניה מנגנון – איחוד וחלוקה שמו – שכל מטרתו היא למנוע אי-שוויון כזה בין בעלי קרקע שונים ולוודא שכולם יתרמו את חלקם לשטחים הציבוריים תוך שנשארת להם אפשרות גם לבנות למגורים. אבל לפני 10 חודשים הוועדה המחוזית קידמה את התכנית תוך שהיא מתעקשת לעקוף את המנגנון הזה.

ואם יש מי ששואל כיצד הגיעה לידיהם של יזמים ישראלים (לא עמותות מתנחלים חלילה) קרקע במזרח ירושלים, נספר לו שלאמיתו של דבר סוגיית הבעלות נידונה בימים אלו בבית המשפט. נספר שלמרות שאיננו יודעים לגבי הקרקע המסוימת הזו, הרי שבשטחים הפתוחים שמסביב לבית חנינא אירעו לא מעט עסקאות שבהן היו מעורבים זייפני קרקעות. נספר שהיו מקרים שבהם המדינה נטלה לעצמה קרקעות תוך שימוש מפוקפק בחוק נכסי נפקדים. כל זה לא הפריע כאמור לוועדה המחוזית שדנה בתכנית.

חומה ב-360 מעלות

מהגובה הזה חומת ההפרדה ממוזערת וקשה להבין עד כמה היא הרסנית.

כאן מדובר בחומה שמקיפה כמה עיירות וכפרים פלסטינים: ישראל בנתה את חומת ההפרדה הרחק מעבר לגבול השיפוט של ירושלים כדי לכלול בה את גבעת זאב ועוד כמה התנחלויות. יחד איתן נשארו בצד הישראלי של הגדר העיירה ביר נבאלה ועוד כמה כפרים פלסטינים. לשם כך נבנתה חומה נוספת, חומה בתוך החומה, שמקיפה אותם בטבעת של 360 מעלות.

עד לפני 10 שנים היה מדובר בפרבר שוקק של מזרח ירושלים. כיום, הדרך לירושלים חסומה והמעבר לכיוון רמאללה הוא דרך מנהרה שחולפת מתחת לגדר. חופש התנועה, הן לאדמות החקלאיות והן לכפרים אחרים, נפגע מאוד. הישובים הללו מנותקים מסביבתם ובביר נבאלה למשל 50 אחוז מהתושבים עזבו.

בין השאר החומה גם מפרידה בין הישובים הפלסטינים לכביש 443, שמחבר את ירושלים להתנחלויות בצפונה. זהו כביש שלמרות שהוא עובר על קרקע שהופקעה מתושבי הגדה ישראל אסרה על תנועתם בו. גם אחרי שבית המשפט הורה לשנות זו והממשלה נאלצה לפתוח את הכביש לתנועת פלסטינים נמצאה ההתחכמות שמונעת מהם לעשות בו כל שימוש.[החומה בצפון ירושלים: הקו הכחול הוא הגבול המוניציפאלי של ירושלים. הקווים האדומים הם החומה. כאן אפשר לראות את החומה בתוך החומה, שכולאת את ביר נבאלה (מקור: עיר עמים)]החומה בצפון ירושלים: הקו הכחול הוא הגבול המוניציפאלי של ירושלים. הקווים האדומים הם החומה. כאן אפשר לראות את החומה בתוך החומה, שכולאת את ביר נבאלה (מקור: עיר עמים)

אבא של ביבי

בכלל, כבישים הם הרבה יותר ממה שהישראלים הנוסעים בהם רוצים לחשוב. למשל סביב המחלף הזה (למטה) הייתה שערורייה קטנה כשהוא נקרא על שמו של בנציון נתניהו, חודשים ספורים אחרי פטירתו של אביו של ראש הממשלה.

מה שפחות מוכר לאנשים הוא שסלילת כביש 20 מהמחלף דרך בית חנינא ואל פסגת זאב מעמיקה עוד יותר את קשירת השכונה הפלסטינית אל תוך המרחב הישראלי: הכביש הזה משמש כעת את עשרות אלפי התושבים בפסגת זאב, נווה יעקב וההתנחלויות שמצפון-מזרח לירושלים, שחוצים באופן יומיומי את השכונה הפלסטינית בדרך אל מקומות העבודה והבילוי שלהם בלב ירושלים.

לפני שבועיים נסעו בכביש הזה בני זוג ישראלים כשהושלך עליהם בקבוק תבערה. האישה נפצעה באורח בינוני עם כוויות בדרגה של 15 אחוז. לקרוא להשלכת בקבוק התבערה טרור זה קל. קצת יותר קשה לנו לראות שהכביש (והנוסעים בו) הם חלק ממה שלפחות עבור פלסטינים הוא כיבוש.

הבית שהפך לגן לאומי

למעלה על הגבעה שממול, אנחנו יכולים לראות מכאן את נבי סמואל (תמונה מהשטח, למטה), קצת מחוץ לירושלים. כשיגיע השלום, נבי סמואל יהיה אתר שבו נתפאר בהרמוניה בין הדתות, שכן לשלושתן המקום קדוש.

אולם השלום רחוק ולכן היום נאלץ לספר שהבתים המקוריים של הכפר נהרסו בידי ישראל בשנות ה-70 כחלק מהכרזת המקום אתר ארכאולוגי (כן, כן סוסיא ממש לא לבד). עשרים שנה מאוחר יותר הוכרזו כל אדמות הכפר – כולל השטח בו נבנו הבתים החדשים – כגן לאומי, ומאז אסורה כל בניה: למגורים, להרחבת בית הספר, לתעסוקה…

גם הכפר הזה, כמו ביר נבאלה, נמצא "בצד הלא נכון" של הגדר, מה שאומר שתנועתם של תושביו למרכזים העירוניים בגדה היא מסורבלת והגעה של נותני שירותים, קרובי משפחה וסתם חברים לא ממש אפשרית. מכיוון שמדובר בקהילה קטנה של כמה מאות אנשים הלחצים המופעלים עליה עלולים לגרום לבסוף לנטישת הכפר.

הבית שהופקע בסוד

לסיום שמרנו את מה שהוא כנראה הסיפור הקפקאי ביותר בכל עלילות המקרקעין של מזרח ירושלים – הישג לחלוטין לא מבוטל. ראשית לסקופ: בשכונת רמות יש מתחם ובו חיים כ-100 פלסטינים. רואים שם בתצלום (למטה)? בדיוק, לא רואים כלום כי המתחם הוא פשוט חלק אינטגרלי מהשכונה.

שלוש משפחות מבית איכסא רכשו בשנות ה-50 כ-9 דונם ובנו את בתיהן שם. הן חיו במרחק כמה קילומטרים מהכפר וכל השטח סביבם היה לא מיושב. בהתאם לכלל המוכר של "מקסימום שטח, מינימום תושבים", קבעה ישראל את גבול השיפוט העירוני אחרי המלחמה ב-1967 כך שבית איכסא נשאר מחוץ לירושלים אבל הרבה מאדמותיו – יחד עם אותן 3 משפחות – נמצאות בתוכה.

באמצע שנות ה-90 החל להיבנות החלק הצפוני של רמות ומאז המתחם הפלסטיני הוא חלק מהשכונה. למרבית האירוניה כתובתם נמצאת ברחוב אצ"ג. לפני 12 שנה הגיש נגדם מנהל מקרקעי ישראל תביעת פינוי. רק אז גילו המשפחות שבשנת 1970 המדינה הפקיעה את הקרקע עליה הם חיים. צו ההפקעה כלל מעל 4,000 דונם, רובם ככולם אדמות ריקות מבתים. על הדרך כללו בהפקעה גם את הקרקע שלהם.

גם במונחים של ההפקעות הישראליות מעבר לקו הירוק, הפקעה של קרקע עליה חיים אנשים היא דבר חסר שחר ויש מקום להניח שהם נכללו בהפקעה בטעות.

טעות או לא, במאה ה-21 גילו המשפחות שגם מנהל מקרקעי ישראל דוגל בסיסמא "שטח משוחרר לא יוחזר". השופט ניסה ככל יכולתו לדחוף את המנהל לאפשר למשפחות להישאר על הקרקע. בתמורה דרש ממ"י 9 מיליון שקל מהמשפחות, שכמובן סירבו להסדר הזה. נקודת האור בסיפור היא התגייסותם של רבים משתושבי השכונה הישראלים – חרדים וחילונים – לעמוד לצד המשפחות הפלסטיניות.

לאחרונה התברר שבשל פגם טכני כלשהו לבית משפט השלום אין כל סמכות לפסוק בעניין. תביעת הפינוי נמחקה תוך שהשופט מותח ביקורת על ממ"י. אבל מאחר שממ"י יכול להגיש תביעה מחודשת המשפחות שרויות כעת בחוסר ודאות.

מה מוסר ההשכל? מה השורה התחתונה? תגידו אתם. בשבילי יש שתיים: אם אתה פלסטיני זה לא כל כך משנה מה מצבך ההתחלתי: מחוץ לירושלים או בתוכה, בעל קרקעות או מי שבשל עוניו נאלץ לרכוש קרקע זולה הרחק מהכפר, תושב שכונה חזקה או תושב כפר חלש, בתוך מזרח ירושלים או מחוצה לה… אין לך את הביטחון הבסיסי ביותר. אפילו ביתך אינו מבצרך. ואם אתה ישראלי אתה איכשהו יכול להתנהל בשיא הנורמאליות, מוקף במעשי העוול הללו, בלי לדעת דבר.