אלפי תלמידים בירושלים לא הולכים לבית ספר כי אין להם היכן ללמוד

במזרח ירושלים קיים מחסור של 738 כיתות לימוד, ורק 38 אחוז מהילדים הפלסטינים לומדים במערכת החינוך העירונית. הבעיה היא לא מחסור בתקציב, אלא מדיניות תכנון שמונעת פיתוח של השכונות הפלסטיניות בעיר
לכבוד פתיחת שנת הלימודים, שאלה קטנה בחשבון: במזרח ירושלים קיים מחסור של 408 כיתות לימוד ו-330 כיתות גן. כמו כן נדרשת בנייתן של 681 כיתות כדי להחליף כיתות לימוד שאינן תקניות. במערכת החינוך הרשמית חסרות גם 1,636 כיתות עבור תלמידים הנאלצים בשל כך ללמוד במערכת החינוך הלא-רשמית והיקרה. בחמש השנים האחרונות בונה עיריית ירושלים בממוצע 36 כיתות חדשות כל שנה בשכונות הפלסטיניות של העיר. כמה שנים ייקח לעירייה להשלים את המחסור ולקיים את החובה הבסיסית של הענקת חינוך חינם לכל ילדי העיר המאוחדת?

זו לא מתמטיקה גבוהה, אבל שווה לעשות את החשבון: 21 שנים בשביל לבנות 738 כיתות חסרות ו-40 שנה אם רוצים להחליף את הכיתות הלא תקניות. בינתיים עשרות אלפי תלמידים נאלצים לשלם כסף רב עבור לימודיהם ואלפים רבים של תלמידים פשוט לא הולכים לבית הספר כי אין להם היכן ללמוד. אף אחד אינו יודע מה המספר אבל לפי נתוני העירייה מדובר בלמעלה מ-8,000 ילדים.

אלא שהשאלה מכשילה וכל החישוב הזה מיותר – בפועל קצב הבינוי מספיק בקושי לכסות את הגידול הטבעי של האוכלוסייה. בשורה התחתונה, וכפי שמופיע בדו"ח המעקב החדש של "עיר עמים" (PDF), רק 38 אחוז (42,792 מתוך 111,500) מהילדים הפלסטינים בירושלים לומדים במערכת החינוך העירונית. הדו"ח נותן פירוט של העתירות המשפטיות שהוגשו בעניין מאז שנת 2000, ומציג את הכישלון העקבי של עיריית ירושלים ומשרד החינוך למלא אחר פסיקות בית המשפט ואחר ההתחייבויות שנתנו הם עצמם על מנת לפתור את הבעיה.

למשל, בשנת 2011 פסק בג"ץ שעד שנת 2016 על עיריית ירושלים ומשרד החינוך להיערך לקליטת כל תלמידי מזרח ירושלים המעוניינים בכך. הנתונים מראים שהמחסור בכיתות בשנת 2016 לא יהיה שונה בהרבה מזה של 2011. בית המשפט גם פסק שהחל משנה זו הרשויות יצטרכו לממן את שכר הלימוד של התלמידים שבשל היעדר כיתות נאלצים ללמוד בבתי ספר במערכת הלא רשמית. בינתיים העלות ממשיכה להיות מוטלת על ההורים.

לפני כשבע שנים ועל רקע המחסור בכיתות לימוד הוקם ועד ההורים של מזרח ירושלים. הוועד נבחר בידי הורי התלמידים והוא מאגד נציגים של מרבית השכונות הפלסטיניות בעיר. עיריית ירושלים היתה יכולה לראות בכך הזדמנות: גוף יציג של תושבים יכול להיות שותף חשוב גם אם הוא בא בדרישות. לא כל שכן אם העירייה תפגין רצון טוב, תענה לדרישות שאין מוצדקות מהן ותוכיח לוועד ולתושבים שהוא מייצג שיש תועלת בהידברות עמה. בפועל, דווקא הוועד הנבחר הוא גוף לא רצוי בעיני העיריה שמעדיפה להידבר עם גורמי חינוך אחרים, נוחים לה יותר.

"הטעות" הזו של העירייה היא דוגמא מייצגת למדיניות העקבית שלה: ברוב המאבקים האזרחיים הגדולים במזרח ירושלים העירייה בוחרת לפעול בכוחנות ולשבור את התארגנויות התושבים. עוד דוגמאות מייצגות הן התנהלות העירייה מול מאבק תושבי בית צפאפא נגד סלילת אוטוסטרדת בגין בתוך השכונה, ומול המאבק של תושבי א-טור ועיסאוויה נגד אישור ההרחבה של גן לאומי מורדות הר הצופים על חשבון עתודת הקרקעות לפיתוח השכונות. בהעדיפה את "ייהוד העיר" על פני מילוי הצרכים האזרחיים הבסיסיים של התושבים הפלסטינים ישראל מרסקת שוב ושוב את אותם גורמים פלסטינים המעוניינים לפעול בדרכים לא אלימות כדי להשיג את זכויותיהם.

בחזרה לנושא החינוך, במקום לדרוש מהממשלה שתסייע לו לטפל כראוי בצמצום הפערים האדירים, ראש העירייה ניר ברקת בוחר באופן עקבי להפריח נתונים חסרי שחר תוך תקיפת הגורמים האזרחיים – ביניהם "עיר עמים" – שהיו יכולים להיות שותפיו במהלך כזה. בתגובה לדו"חות שפרסמנו יחד עם האגודה לזכויות האזרח בעבר טען ברקת שהפערים הולכים וקטנים ובתקופת כהונתו נבנו כבר 400 כיתות. בפועל, נתוני העירייה עצמה מוכיחים שאמנם חל בשנים האחרונות גידול צנוע בקצב בניית הכיתות ובכל זאת רק 150 כיתות לימוד נבנו במהלך חמש שנות הכהונה הראשונות של ברקת. כאמור, 150 כיתות אלו מספיקות בקושי לקצב הגידול הטבעי.

כיום, משרדי החינוך והאוצר מממנים ללא עיכוב את בנייתם של בתי ספר במזרח העיר כך שלא מחסור בתקציב מקשה על צמצום המחסור. החסם העיקרי לבניית יותר כיתות לימוד נובע ממדיניות התכנון אשר משיקולים פוליטיים-דמוגרפיים מונעת פיתוח נאות של השכונות הפלסטיניות בעיר.

בניגוד לראש העיריה הדרגים הבכירים במנהלת החינוך של ירושלים מכירים באזלת ידם: יו"ר המנהלת אמר השנה בדיון של ועדת החינוך בכנסת "אנחנו מאוד מתקשים לבנות כי אין לנו קרקעות זמינות… מעבר ל- 400 הכיתות הנמצאות בתהליכים תכנוניים, בעצם אנחנו נמצאים בפני מדבר צחיח". סגניתו אמרה בדיון אחר שהתקיים בועדה: "'אני מרגישה שגם אנחנו נותנים יד לתלמידים נושרים, אנחנו מנשירים כי אנחנו לא מספקים חדרי לימוד. מדי שנה מגיעים אלי מאות תלמידים שרוצים ללמוד במערכת הרשמית ואני אומרת להם שאין מקום. הילדים האלה בסוף הולכים לרחוב".

גם אם נאמין לברקת שהוא מעוניין לבנות יותר כיתות במזרח העיר הרי שכשהדבר עומד מול הקמת עוד התנחלות בשכונה פלסטינית העדפותיו ברורות: ברקת תומך בהתלהבות בהקמת מכללת צה"ל בשכונת א-טור על קרקע שהופקעה מפלסטינים ל"צרכי ציבור".

לאחרונה הוא גם אפשר את אישורה בעירייה של תכנית חדשה להקמת ישיבה בשייח ג'ראח על קרקע אשר מיועדת בתכנית המתאר להקמת "מבני ציבור לרווחת תושבי השכונה". זאת כאמור כשמדובר בשכונות שבהן קיימת מצוקה חריפה של בתי ספר. בשייח ג'ראח למשל אין ולו גן ילדים או בית ספר יסודי אחד במערכת החינוך הרשמית.

כלומר, שלא במפתיע, מערכת החינוך לבדה אינה יכולה להעניק חינוך שוויוני לילדים הפלסטינים בירושלים. המערכת כבולה במדיניות פוליטית שמטרתה להמשיך את השליטה הישראלית בירושלים ושבעיניה הקהילה הפלסטינית של העיר היא איום. השאלות האמתיות עימן צריך להתמודד הן לא שאלות החשבון מתחילת המאמר כי אם שאלות עומק של אזרחות, דמוקרטיה ופניה של החברה הישראלית.