הפצע שפערו הבטונדות בירושלים ימשיך לדמם עוד ימים רבים

בואו נדבר לרגע על החיים, על איך חיים בעיר הזו. נניח לשעה זו את המחלוקות על ריבונות ונצח ונדבר לרגע על הרגע הזה שבו עוד ניתן להחזיר את הדברים למסלול השפוי למחצה שלהם ולשמור בחירוק שיניים על היש השברירי, החסר, הבעייתי, שהיה לנו כאן עד לפני כמה ימים ושאולי, קשה להאמין, אנחנו עלולים עוד להתגעגע אליו כאל אי נכסף של נורמאליות בדוחק שאבדה לנו לימים רבים.

בואו לא נטעה. גם אם בעוד שבוע, שבועיים, חודש, שנה, יוסרו הבטונדות שחוסמות עכשיו את הכניסות והיציאות של השכונות הפלסטיניות ומפרידות בינן לבין שכניהם היהודיים ובינן ובין העיר שהיא ביתן היחיד, לא נוכל כבר למחוק את הזיכרון הצורב של מחיצות הבטון שהקמנו בינינו לבינם ושהפכו את ביתם בלב העיר לגטאות מוקצים ומסוגרים.

החומות האלה כבר הקימו גדרות בלתי נראות של שנאה וימשיכו לחיות בינינו כתרעלה ממארת. ובמקום שהקמנו חומות, נצטרך להקים חומות גבוהות יותר ועוד יותר גבוהות. הרי כבר לפני עשור הקמנו גדר והפכנו שמונה שכונות פלסטיניות ירושלמיות למכלאות של השפלה ועוני ואת תושביהן לעקורים בעירם, ועכשיו אנחנו מקימים גדר בין הגדר לגדר ובינן לגדרות הבאות, וסופנו שנדע רק עוד ועוד פחד.

עיר בלהות

אכן אנו מבוהלים עד העצם, מי לא? מי לא מבוהל היום בעיר הזו שרחובותיה הפכו מלכודות פחד לא רק ליהודים אלא לכל מי שמתהלך בהם, והרי כבר יובל שנים אנו מעורבים זה בזה וגורלנו קשור זה בזה, ואנו תלויים זה בזה במאזן אימה של שפיות מחושקת כי הטירוף אורב כל הזמן מעבר לפינה.

וכפי שהראו הימים האחרונים, את העיר הזו אפשר להצית ברגע, ודי בשני ילדים מהשכונות המוקפות בחומה מסוגרת כבר עשר שנים. כי הרי השנאה והייאוש יפרצו כל גדר, ובעיר הזו תמיד יימצאו פירומנים הנושאים את שמו של אללה כמו את שמו של אלוהי צבאות ישראל. ורק בחדרי הטראומה כולנו חוזרים להיות בניו ובנותיו של אלוהי הרחמים הנתונים בידיהם הסובלניות של עומַר ועומֶר, דוד ודאוד יוּסף ויוֹסף אמירה ועמירה.

ובל נטעה את עצמנו. זו לא חלוקת העיר ואין כאן מתווה נסתר להסדר אפשרי שנכפה עלינו שלא מדעת. זוהי הפרדה חד צדדית שמבתרת ומרסקת את המרחב הפלסטיני ללא כל התחשבות בחיי היומיום או בפשרה אפשרית עתידית. זהו סיוט שהופך את עירינו כולה לבית כלא אחד גדול שבו כולנו סוהרים או אסירים, כולאים וכלואים, והשליטה רק מתהדקת והולכת ואנו נבדלים אלה מאלה רק בחופש התנועה היחסי שבין גדר לגדר. ולא ירחק היום שבו נסגור גם את רחובותינו ואחר כך את בתינו ולאן שנביט נראה רק גדרות וחומות ושנאה וייאוש.

ויום אחד נתעורר כאובים ומוטרפים באמצע הסיוט הזה ונשאל את עצמנו האם לא ניתן היה אחרת? איך גם בתוך האימה והפחד לא ניסינו לחשוק שיניים ולחפש את הדרכים להרגיע לפשר ולהידבר, איך נתנו לטירוף הזה לטרוף את עתיד כולנו? היכן היו שירותי הרווחה, והמחנכים ומנהלי בתי הספר והמנהיגות הקהילתית, ואנשי הציבור, והרבנים והקאדים, ופרנסי העיר שחובתם המקצועית והציבורית בשעה זו לראות אל מעבר לרגע ואל מעבר לפחד?

עדיין אפשר לעצור את הטירוף הזה. עדין אפשר לדבר ולהידבר, עדין אפשר עם הרבה איפוק וסובלנות הדדית להחזיר את השפיות היחסית לעיר, לעת הזו. עדין אפשר לקוות שאם נגבר על הסיוט הזה אפשר יהיה לאט ובהבנה ותוך התגברות על מכשולים וקשיים רבים לבנות לה עתיד אחר של שוויון מדיני ואזרחי מלא בגבולות מוסכמים בעיר פתוחה.