בנייר העמדה המצורף משרטטת עיר עמים את דיוקנה הנוכחי של ירושלים ביחס למדיניות ממשלות ישראל בעיר ב-40 השנים האחרונות, תוך מתן דגש להתפתחויות של השנים האחרונות. נייר העמדה מצביע על גורמים רבים העלולים להשפיע על ירושלים ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובכלל זה בניית מכשול הביטחון בידי ישראל וההשלכות השונות שלו בתחומים הגיאוגרפי, הכלכלי, האורבאני, הקהילתי, הלאומי ועוד.

1. תקיפת גברים פלסטינים על רקע קשר עם נשים יהודיות
2. ייצוא אלימות מהגדה המערבית לרחובות ירושלים
3. הסתה של רבנים
4. אלימות לאומנית בכדורגל
5. הקצנתו של "מצעד יום ירושלים"
6. שכונות התפר והמינהלים הקהילתיים בהן

• ב 6/9/12 איברהים אבו-טעאה הותקף בידי 5 יהודים אשר ראו אותו בחברת מכרה יהודייה. אבו-טעאה אושפז עם רגל שבורה והתוקפים נתפסו בידי המשטרה[5].
• ב  7/9/12 הותקף נסים אבו-רמוז,  מתדלק פלסטיני בתחנת דלק בשכונת בית הכרם על ידי כמה יהודים שבא לתדלק בתחנה[6]. אבו רמוז אושפז עם חבלות בבית החולים.
• בשני מקרים שונים במהלך ספטמבר ידו יהודים אבנים לעבר כלי רכב פלסטינים בדרך חברון ובשועפט .
• ב 11/10/12 אירעה תקיפה נוספת בכיכר החתולות: מוחמד סעיד הותקף בידי 7 ישראלים אחרי שלא אפשר לאחד מהם להיכנס לחניון בו הוא עובד[7]. המשטרה עצרה פלסטיני ו- 4 יהודים ביניהם חשוד מרכזי בתקיפתו של ג'מאל ג'וליאני.
• ב 9/12/12 הותקף פלסטיני בשכונת קרית משה[8]. 
• ב 25/12/12 הותקף נער פלסטיני בן 15, נפצע באופן בינוני ונדרש לאשפוז בבית חולים[9]. 
• ב 24/1/13 הותקפו ילדים ערבים בני 12, תלמידי כתה ו' מבית הספר הדו-לשוני בירושלים במהלך נסיעתם באוטובוס, בחזרתם מבית הספר, לכיוון פסגת זאב[10].
• ב 26/2/13 הותקפה הנא אמטיר, אשה פלסטינית, אם ל-8 ילדים והרה, על ידי 3 נשים יהודיות בתחנת הרכבת הקלה בקריית משה. כיסוי ראשה הוסר באלימות, ולדברי עדי ראיה, מאבטח שהיה באזור כלל לא התערב[11].
• ב 6/3/13 הותקפו 2 מורות, רויטל וולקוב וסוהד אבו זמירה, בקריית משה, לשם הגיעו לניחום אבלים, על ידי תלמידי ישיבה, שירקו עליהן, השליכו עליהן חפצים שונים, ניקבו את צמיגי רכבן וניפצו את שמשת מכוניתן באבנים[12].

תקיפתם של פלסטינים איננה תופעה חדשה בירושלים, אלא שלא תמיד אירועים מעין אלו דווחו. למשל, בחודש שלפני מקרה הלינץ' היו כמה מקרים של חבלה בכלי רכב של פלסטינים ותקיפת עוברי אורח פלסטינים ברובע היהודי בעיר העתיקה[13], אשר לא זכו לאזכור חדשותי[14]. אפשר לשער שבעקבות הזעזוע מהתקיפה של ג'ולאני, הגבירו אמצעי התקשורת את הסיקור של תקיפת פלסטינים על רקע לאומני.
שני מקרים חמורים מהשנתיים האחרונות שכן זכו לסיקור נרחב היו דקירתו למוות של חוסאם רווידי בפברואר 2011, לא רחוק ממדרחוב בן יהודה[15], והמקרה של חבורה של כ-20 נערים יהודים אשר נהגו לתקוף צעירים פלסטינים לאחר שאלו נענו לפניית בחורה אליהם. הדוקר של רווידי הואשם בהריגה ונדון ל -8 שנות מאסר[16]. במקרה השני, המשטרה עצרה בסוף דצמבר 2010 9 חשודים[17].
בהמשך הסקירה נפרט שורה ארוכה נוספת של מעשי הסתה ותקיפות אלימות נגד פלסטינים בעיר. אך כבר מרשימה זו עולה תמונה קשה. אי אפשר להתעלם מכך שהיותם של המותקפים ערבים היוותה סיבה מרכזית לתקיפתם. רק זיהוים של האירועים כתופעה הולכת ומתרחבת של אלימות על רקע לאומני תאפשר לנתח כיאות את הגורמים והסיבות להתרחבותה של אלימות זו ולפעול למיגורה.
מטרת סקירה זו היא לנסות ולזהות רכיבים עיקריים של אלימות לאומנית יהודית בירושלים, כמו גם על משמעותן ועל הגורמים המעודדים (ואולי אף מארגנים) אותה.
סקירה זו אינה הדדית. היא אינה כוללת את מקרי האלימות של ערבים כלפי יהודים בעיר. אין אנו מתעלמים מקיומה של תופעה זו, אך אנחנו מתמקדים בסקירה זו באלימות של קבוצת הרוב כלפי קבוצת המיעוט בירושלים, באלימות כלפי קהילה מוחלשת, הנשלטת על ידי ריבון חזק. סוגיית המענה של הרשויות לאלימות לאומנית מכיוון זה, או יותר נכון העדר המענה לאלימות מסוג זה, היא שמדגישה את הצורך בסקירה זו.
מרכיבי האלימות היהודית לאומנית בירושלים
א. תקיפת גברים פלסטינים על רקע קשר עם נשים יהודיות
פרט לאירועים שכבר הזכרנו, התרחשו תקיפות נוספות של גברים פלסטינים שנראו בחברת נשים יהודיות:  האחת בכיכר ציון[18], והאחרת בשכונת בית וגן[19]  (שתיהן ממאי 2012).
אחד המאפיינים הבולטים בתקיפות אלו הוא ההתייחסות של התוקפים לקשר בין גברים פלסטינים לבין נשים יהודיות כסיבה למעשיהם: חקירת המשטרה את תקיפתו של ג'ולאני בכיכר ציון העלתה שהאירוע התחיל כאשר נערה אחת סיפרה שנאנסה על ידי ערבי[20]. גם תקיפות אחרות שהוזכרו לעיל נעשו על רקע קשר – מדומיין או אמיתי - בין פלסטיני לבין יהודייה. הטרדתן ותקיפתן של נשים בידי גברים, יהודים או ערבים, היא תופעה שחובה לפעול למיגורה. אולם קישורן למאבק לאומי או דתי הוא מעשה מסוכן.
אנשים פרטיים וארגונים אשר מעוניינים בליבוי היחסים בין פלסטינים ויהודים בעיר יוצרים אווירה מתלהמת סביב הסוגיה של מערכות יחסים בין פלסטינים ויהודיות. לפעמים מערכות יחסים אלו זוכות לכינוי התבוללות, לפעמים הן נקראות הטרדה, ובכל מקרה הן מתוארות כתופעה לא לגיטימית ומסוכנת. גם אם באופן גלוי גופים אלו מגבילים את הפעילות לכדי "הסברה", הרי שהטון האלים והמסית שלהם מעורר תוקפנות.
גוף בולט בהסתה על רקע זה הוא ארגון להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) אשר הוקם לפני כשלוש שנים. מנכ"ל להב"ה, בנצי גופשטיין, נמנה על חסידי הרב כהנא ומשמש כחבר מועצה בקריית ארבע. בחודש מאי 2011 פירסם עיתון הארץ כתבת תחקיר על ארגון להב"ה ומקורות המימון שלו[21]. מזה מספר שנים מפיץ הארגון מסרים חריפים נגד מערכות יחסים בין גברים פלסטינים לנשים יהודיות. גופשטיין חוזר שוב ושוב על המסר ש"התבוללות" משולה "לשפיכת דם"[22]. הוא מקיים קמפיינים רבים להחרמת עסקים שבהם פלסטינים עובדים יחד עם יהודיות[23], ואף לא בוחל באיומים על פלסטינים אשר נמצאים בקשר עם נשים יהודיות, כפי שמתואר בראיון שהתקיים עם גופשטיין במיינט:
"...[ה]עבודה היותר 'מלוכלכת' וזה להגיע לאותו ערבי. אנחנו מדברים איתם רק בשפה שהם מבינים. ממש מאיימים עליהם שאם יעזו לדבר עם אותה בחורה או בכלל עם יהודיות, חבל על הזמן"[24]
 גופשטיין אף מתבטא בפירוש נגד הימצאותם של פלסטינים באזורים שהוא מחשיב כ"יהודים":
"לערבים אין הרבה מה לעשות בכיכר ציון. הם לא הולכים  לקולנוע ולא אוכלים במסעדות"[25].
בראיונות ובחומר שהוא מפיץ באינטרנט, גופשטיין מסית לאלימות: הוא מספר שפעילים שלו נאלצו להכות פלסטיני מתוך הגנה עצמית, מסביר שהקמפיין נגד רשת "יש" הגיע לכדי קטטה בין עובדים פלסטינים של הרשת לתושבי השכונה, ואומר שהנערים שכמעט רצחו את ג'ולאני "הרימו את הכבוד היהודי מהרצפה"[26] . בפלייר שארגונו הפיץ, נכתב במפורש שמוטב לפלסטינים להימנע מקשר עם יהודיות על מנת שלא ייפגעו[27] 

 
אחרי תקיפתו של ג'מאל ג'ולאני, הפיצה להב"ה גם פלייר:

בעקבות התבטאויות של גופשטיין והפלייר, הגישה עמותת "עיר עמים" תלונה למשטרה על איום בתקיפה מצד הארגון:
"...מקריאת הסטיקר וסמיכותו ללינץ', ושיטוט נוסף שערכתי באתר להב"ה, אני רואה בסטיקר ובארגון להב"ה ויושב ראש הארגון שלה, בנצי גופשטיין, כקוראים באופן ממשי לפגיעה נוספת בערבים. נוסח הסטיקר הוא נוסח של איום שממנו ברור שמי שלא ינהג כמתבקש שם צפוי לפגיעה פיסית. מעבר לכך, הפרסום של הסטיקר בפייסבוק והקריאה ללייק לסטיקר מהווים הסתה של ממש ועידוד לפגיעה נוספת בערבים דוגמת הלינץ' שארע ביום חמישי האחרון"[28].
מכתבה שפורסמה לאחר הגשת התלונה, עלה כי המשטרה נועצה בפרקליטות בעניין הטיפול בתלונה, אך כחודשיים - לאחר מכן, על פי בירור טלפוני, החליטה לסגור את התיק כי "אין עבירה פלילית". עד היום לא התקבלה תשובה זו של המשטרה בכתב. החלטה זו, המתקבלת שבועות ספורים אחרי תקיפה שכמעט והסתיימה ברצח, היא מעשה תמוה ביותר, ובוודאי כאשר הפלייר האמור עוד הוסיף להתנוסס על גבי אתר הארגון ללא מפריע.
הקמפיינים "למניעת התבוללות" מתחברים גם לנושא "העבודה העברית", שמובילים ארגונים שונים כחלק מהמלחמה בסכנת ה"התבוללות": בהקשר זה אפשר להזכיר מיפוי שנעשה על ידי פעילי ימין של עסקים אשר מעסיקים ערבים בשוק מחנה יהודה[29], קמפיין להחרמה של רשת רמי לוי על רקע עבודה של פלסטינים ויהודיות, והחרמת רשת יש שהוזכרה לעיל. 
ארגון להב"ה אף יזם את "מכתב הרבניות" בדצמבר 2010 בו 27 נשות רבנים חתמו על קריאה לנשים יהודיות להימנע משהות במחיצת ערבים (בבילוי, עבודה או שירות לאומי)[30]. קריאה זו של נשות רבנים מרכזיים מחזקת את הלגיטימיות של הפעילות של להב"ה ומקנה לה צביון של מסר דתי לגיטימי לכאורה ולא של הסתה מסוכנת. היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור תיקים נגד רבנים שקראו לא לקיים אירועים משותפים ליהודים וערבים. לטענתו מכיוון שמדובר במניע דתי אי אפשר לטעון שיש בקריאות אלו הסתה לגזענות[31].  ברור כי בשטח, התייחסות אל "מניעת התבוללות" רק כנושא דתי או תאורטי, מהווה התעלמות מן השטח ומן המשמעויות המעשיות של שיח זה.
ב. ייצוא אלימות מהגדה המערבית לרחובות ירושלים
אם בעבר הלא רחוק פעולות של ריסוס כתובות נאצה, חילול מסגדים, השחתת רכוש של פלסטינים ותקיפה גופנית אירעו בעיקר בכפרים שמסביב להתנחלויות בגדה המערבית, הרי שבשנים 2011-2013 התרחשו לא מעט פעולות כאלו בתוך ישראל ובפרט בירושלים. נתחיל ברשימה חלקית:

• בין החודשים אוקטובר 2011 לפברואר 2012 אירעו 3 מקרים של ריסוס כתובת, חבלה בעצי זית והצתת מכוניות בשכונת בית צפאפה[32].
• ב 10/11/11 הושחתו קברים מוסלמים בשכונת ממילא[33].
• ב 14/12/11 הוצת מסגד ברחוב שטראוס. על הקירות רוססו כתובות כגון "מוחמד חזיר"[34].
• בנובמבר 2012, בעקבות הריסת כמה מבנים בהתנחלות יצהר, חובלו כ-5 מכוניות בשכונת שועפאט[35].

במרץ 2013 פורסם כי על פי נתוני משטרת מחוז ירושלים, חל זינוק במקרי "תג מחיר" בשנת 2012[36]. מנתוני המשטרה עלה כי במהלך שנת 2012 אירעו 56 מקרים של אירועי תג מחיר, לעומת 28 מקרים שנרשמו שנה קודם לכן.
קיימות קבוצות קיצוניות, שיש להן משנה סדורה המשלבת בין אידאולוגיה המצדיקה פגיעה בפלסטינים לבין טקטיקות ותכניות פעולה אלימות. מקום מרכזי שממנו מופצת משנה כזו היא ישיבת "עוד יוסף חי", בנשיאות הרב יצחק גינזבורג, שנמצאת בהתנחלות יצהר. רבני הישיבה חיברו את ספר "תורת המלך" הדן בצידוקים להריגת לא יהודים. הרב יוסף אליצור, אחד ממחברי "תורת המלך", פירסם גם מאמר בשם "ערבות הדדית, האסטרטגיה", ובו מפורטות הטקטיקות ושיטות הפעולה אותן יש לנקוט. המאמר עצמו פורסם בדפוס וכנראה לא הועלה לרשת האינטרנט[37], ובכל זאת זכה ככל הנראה להשפיע רבות. אירועי תקיפה שונים שזכו לשם "תג מחיר" או "ערבות הדדית" התנהלו באופן ובהקשר המוזכרים במאמר של אליצור.
באוגוסט 2011 הוציא צה"ל 12 צווי הרחקה מנהליים ליהודים מהתנחלויות בגדה המערבית (יצהר, אש קודש ומקומות נוספים), עקב מידע של השב"כ בדבר מעורבותם בפעילות אלימה נגד פלסטינים ונגד הצבא[38]. בינואר 2012 הוצא מספר דומה של צווים[39]. רבים מהמורחקים עברו להתגורר בירושלים, ובחודשים שלאחר מכן התבצעו האירועים המופיעים לעיל. בעוד שבידינו אין הוכחות זולת סמיכות הזמנים הזו, הרי שהמשטרה עצרה בדצמבר 2011 כמה מאותם מורחקים בחשד למעורבות בפעולות תג מחיר[40]. אחד המורחקים אף התראיין לערוץ 7 וסיפר על פעילותו "למניעת השתלטות של ערבים" על שכונת הגבעה הצרפתית[41].
בדצמבר 2012, חזרה התופעה על עצמה: שבועות ספורים אחרי הרחקתם של מספר פעילי ימין מהגדה לירושלים[42], הותקף פלסטיני בקרית משה[43], ורוססו כתובות שנאה על המנזר בעמק המצלבה ומספר מכוניות שחנו במקום הושחתו[44].
תופעה דומה אירעה גם בעבר. בשנת 2010. נריה אופן, פעיל ימין אשר הורחק מביתו בהתנחלות יצהר בצו של אלוף פיקוד המרכז, עבר להתגורר בפסגת זאב בירושלים. שם הוא המשיך להיות מעורב בפעילות נגד נוכחותם של פלסטינים בשכונה. לצד ארגון כנסים, צעדות והפצת כרוזים בנושא שבהם היה אופן מעורב, אירעו בשכונה מספר מקרים של הצתת מכוניות השייכות לפלסטינים. בסופו של דבר הורחק אופן גם מירושלים[45].
התמונה המצטיירת כאפשרית ובוודאי ראויה לבחינה היא שייתכן וירושלים מהווה מוקד משיכה עבור מי שהורחקו מבתיהם על מנת להגביל פעילות מסוכנת שבה הם חשודים. בירושלים ממשיכים המורחקים לקבל תמיכה מקהילה אוהדת, וייתכן שניתן להם כר פורה להמשך הפצתן של שיטות הפעולה שלהם ולגיוס אנשים[46]. כלומר, ההרחקה לירושלים, לא רק שלא ניתקה את החשודים מבסיסי הכוח שלהם, אלא אולי אף אפשרה להם להעביר את פעילותם ולגייס אוהדים ופעילים בירושלים.
ג. הסתה של רבנים
בקהילות קיצוניות-דתיות קיים מסד דומה לזה של הרב גינזבורג שביצהר: קהילה סביב דרך ומנהיג רוחניים, שבין מטרותיה גם הפצתה ויישומה של אידאולוגיה גזענית ואלימה. "אנשי השטח" ו"הפעילים" אשר עוסקים בפעילות האלימה נגד פלסטינים, זוכים לתמיכה רוחנית ומוראלית מפורשת או משתמעת משורה של רבנים[47]. בכנסים, דרשות ומכתבים מתבטאים רבנים אלו נגד מכירת דירות והשכרתן לערבים והעסקתם[48]. עשרות רבות של רבנים חתמו על מכתבים ודיברו בכנסים שזה היה נושאם[49]. הנושא של  "סכנת ההתבוללות" מככב אף הוא בדבריהם של רבנים שונים.
כך גם בירושלים. בשנת 2006 התקיים כנס רבנים נגד הכוונה לפתוח את בית הספר הדו-לשוני (בית ספר משותף ליהודים ופלסטינים) בשכונת בית צפאפה. למעלה פירטנו כמה מקרים של חבלה ברכוש – כולל ברכוש בית הספר - אשר אירעו בשכונה כמה שנים לאחר אותו כנס. כנס זה הוא גם אחד המקרים הבודדים שבגינם הועמדו לדין רבנים על התבטאויותיהם הגזעניות[50].
באוגוסט 2009 התקיים בפסגת זאב כנס רבנים נגד מכירה והשכרה של דירות לערבים. בין המשתתפים היו רבנים מרכזיים כמו הרב שמואל אליהו, הרב יעקב יוסף והרב דוד שלם, וכן חברי הכנסת הרב מאיר פרוש (שבאותה עת כבר לא כיהן בכנסת) ומיכאל בן ארי[51]. כנס דומה התקיים לפני כשנה בפסגת זאב ונתייחס אליו בהמשך.
 
ד. אלימות לאומנית בכדורגל
ב26/1/13 הניפו חלק מאוהדי בית"ר, על רקע כוונה לצרף שחקנים מוסלמים לקבוצה, שלו הקורא "בית"ר טהורה לעד" [52]. פעולות אחרונות אלו של האוהדים הובילו לביקורת רבה שנשמעה עליהם[53]. ב1/2/13 תקפו אוהדים את השחקנים המוסלמים של הקבוצה וחיבלו ברכבו של יו"ר בית"ר[54]. ב8/2/13 הציתו אוהדים את משרדי בית"ר בגלל הבאת 2 השחקנים המוסלמים. ארגון אוהדים שכונה "לה פמיליה", ועמד אחרי חלק מפעולות אלו, החליט בפברואר להקפיא פעילותו[55].
כשנה קודם לכן, במרץ 2012, אחרי משחק ביתי באצטדיון טדי, תקפו 300 אוהדי הקבוצה עובדים פלסטינים בקניון מלחה הסמוך. בתקרית, שזכתה לסיקור נרחב בתקשורת, נקראו קריאות "מוות לערבים" ועובדים פלסטינים הותקפו ונזרקו לעבר שמשות החנויות. ההתפרעות היתה בעוצמה שמאבטחי הקניון לא יכלו להשתלט עליה ולשוטרים שהוזעקו לקח 40 דקות להשתלט על האירוע[56]. באפריל 2012, פחות מחודש אחרי התקיפה האמורה, קיימו עשרות מאוהדי הקבוצה תהלוכה מגן סאקר אל האצטדיון לקראת משחק שעמד להתקיים בו. האוהדים קראו קריאות גזעניות ו"מוות לערבים". אישה יהודיה אשר לשמע הקריאות יצא מביתה עם שלט "בוז לגזענות של בית"ר" הוקפה על ידי האוהדים אשר ירקו עליה ואחד מהם אף הכה על ראשה במקל[57].
בשני המקרים התנהלות המשטרה היתה בעייתית ביותר. בתקיפה במלחה, השוטרים נמנעו מלבצע מעצרים ורק ביקורת ציבורית על התנהגות המשטרה הביאה לפתיחת חקירה, שבעקבותיה נעצרו 16 אנשים, והומלץ להגיש כתבי אישום נגד 6 מהם. במקרה השני, כוחות משטרה אשר ליוו את התהלוכה נסעו לדרכם זמן קצר אחרי שהתחילה למרות הפוטנציאל להתנהגות אלימה של האוהדים.
אנשי "ארץ ישראל שלנו" פועלים  מול אוהדי הקבוצה [58], כפי שהדבר בא לידי ביטוי בביקורים של האוהדים בישוב היהודי בחברון (שם אירח אותם גם גם בנצי גופשטיין, מנכ"ל להב"ה)[59], וגם בהתבטאות של בן-ארי בקיץ האחרון, ולפיה הוא שוקל לרכוש את הקבוצה[60].
ה. הקצנתו של "מצעד יום ירושלים"
יום ירושלים והמצעד המתקיים במהלכו הפכו בשנים האחרונות לזירה נוספת שבה אירוע ממלכתי בעיקרו מהווה במה לליבוי רגשות אנטי ערביים ואף גולש לתקיפת פלסטינים. בשנת 2010 אמנם צומצם תוואי המצעד ולא התאפשרה כניסה דרך שער האריות והפרחים לצועדים, אך שנה לאחר מכן, בשנת 2011, שונה התוואי כך שיכלול מעבר גם בשכונת שייח ג'ראח[61]. תוואי זה מהווה כשלעצמו הצהרה פוליטית בוטה: בשכונה זו מתקיימים מספר מאבקי שליטה ובעלות על בתים במקום, ופלסטינים פונו כבר מחלק מהבתים בשכונה.
 בשנתיים האחרונות נלוו למצעד קריאות נגד ערבים ונגד מוסלמים, בעיקר בעת מעבר במקומות כמו שכונת שייח ג'ראח ושער שכם. כמו כן נרשמו מספר עימותים בין הצועדים לבין תושבים פלסטינים. הדברים הגיעו לידי כך שביום ירושלים האחרון, ניסתה המשטרה לשכנע בעלי עסקים פלסטינים בשער שכם שלא לפתוח את החנויות ביום המצעד, צעד אשר מהווה פגיעה בפרנסתם של תושבי העיר ומעילה בתפקידה של המשטרה להגן על תושבי העיר.
עצם צעידתם של מאות ישראלים ברחובות הרובע המוסלמי של העיר העתיקה ושכונות פלסטיניות אחרות היא ביטוי של מסר מאיים כלפי הפלסטינים, שהופך גם להתלהמות בפועל בעת הצעידה. ככל שהוא יוסיף להתקיים, יש לשנות את מסלולו כך שלא יכלול שכונות אלו.
ו. שכונות התפר והמינהלים הקהילתיים בהן
ב"שכונות התפר" בירושלים המזרחית, כפסגת זאב, נווה יעקב, והגבעה הצרפתית, קיים החיכוך הרב ביותר בירושלים בין יהודים לבין פלסטינים. פלסטינים עוברים דרך שכונות התפר על מנת להגיע לאזורים אחרים בעיר. הם מבלים במרחבים הציבוריים המשופרים ומשתמשים בשירותים – מרכזי קניות, גני משחקים, סניפי דואר, קופות חולים וכדומה -  שהעירייה דואגת לפתח בשכונות הישראליות ואשר על פי רוב חסרים בשכונות הפלסטיניות. חלקם אף שוכרים וקונים דירות בשכונות אלו בשל הגבלות הבניה החמורות והמחסור המשווע בדירות פנויות בשכונות הפלסטיניות. בשכונות התפר מתוודעים לפער שבין סיסמאות לבין חיי יום יום. בין אמירות בדבר "ירושלים המאוחדת" לבין החיים בסמוך שחושפים את הפערים הגדולים בין השכונות הישראליות לשכונות פלסטיניות בעיר.
בפסגת זאב יש בשנים האחרונות פעילות רצופה נגד נוכחותם של פלסטינים בשכונה. בפעילות האנטי-ערבית בפסגת זאב ניכרת מעורבות של גורמי ימין קיצוניים. פעילות זו כוללת הדבקת כרזות נגד נוכחותם של פלסטינים, עצרות ותהלוכות בקריאה לסילוק פלסטינים מהשכונה ואף הגיעה בכמה מקרים לכדי אלימות פיזית [62].
ביום ירושלים שעבר, התקיימה בשכונה צעדה בקריאה לסילוק פלסטינים מהשכונה. 12 ממשתתפי הצעדה עוכבו בידי המשטרה[63]. כמה חודשים לאחר מכן התקיים בשכונה כינוס שעסק במניעת הקמה של בית ספר לתלמידי בית חנינא בסמוך לפסגת זאב, עקב החשש שהדבר ימשוך פלסטינים לגור בשכונה. בכינוס באו לידי ביטוי הדפוסים שהצבענו עליהם עד כה:  הסתה מכוונת ומוצהרת הנסמכת על קשרים המתפתחים לכאורה בין פלסטינים ליהודיות. הרב יצחק שפירא ממחברי "תורת המלך" היה בין הדוברים, והאירוע עצמו התקיים בבית הכנסת של חב"ד בשכונה[64].
שיא האלימות על רקע זה בשכונה אירע בשנת 2008. בחודש אפריל, ערב יום השואה, תקפו עשרות בני נוער יהודים, מצוידים במקלות וסכינים, שני פלסטינים סמוך לקניון בפסגת זאב. הנערים הפלסטינים אושפזו בבית החולים הדסה עין כרם, כשהם סובלים מחבלות קשות ופצעי דקירה. 11 כתבי אישום הוגשו נגד מעורבים באירוע[65]. זו היתה תקיפה מתוכננת, שהתחילה בהפצת מסרונים בנוסח "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בפסגה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ', וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזאת". למותר לציין ששני הנערים שהותקפו שהו בגפם ולא הציקו לאיש.
רשימת "פסגת זאב יהודית" בראשותו של משה בן זיקרי, אשר האג'נדה העיקרית שלה היא סילוק פלסטינים מהשכונה, זכתה ב-4 מתוך 9 המושבים בבחירות למינהל הקהילתי אשר התקיימו בסוף שנת 2010. בן זיקרי  הודה שקיבל תמיכה ויעוץ מאנשי התנחלות יצהר[66]. 
בפסגת זאב יש גם המתנגדים לבן זיקרי ולפעילות האלימה שלו. כאשר בן זיקרי התמודד בבחירות למנהל הקהילתי, הגיש תושב השכונה עו"ד צבי שמיר בקשה לפסול אותו. שמיר טען ש"המועמד אינו יכול להתמודד מחמת פעולות גזעניות המנוגדות למגילת העצמאות."[67] בסופו של דבר בן זיקרי התמודד ורשימתו אף זכתה בבחירות. רק לאחר הבחירות למינהל הקהילתי נפסלה בחירתו של בן זיקרי שכן התברר שהוא אינו מתגורר בשכונה[68].
למרות עזיבתו של בן זיקרי, הפעילות נגד פלסטינים בפסגת זאב המשיכה כפי שתואר באזכורים למעלה. בן זיקרי עצמו חזר לפסגת זאב לאחרונה, והוא שב "חדור מטרה: להקים מחדש את משמר השכונות, לעמוד בראשו ולהילחם בתופעת ההתבוללות..."[69].
גם בגבעה הצרפתית הסמוכה לשכונת עיסאוויה ישנם חיכוכים רבים בין ישראלים לבין פלסטינים, אשר הגיעו מספר פעמים לידי אלימות. הזכרנו קודם, כי גם בגבעה הצרפתית קיימת פעילות של מורחקי יצהר. תושבי השכונה אף איימו על המוכתאר של עיסאוויה שיחסמו בבטונדות את המעבר בין עיסאוויה לגבעה הצרפתית[70].
מנהל המינהל הקהילתי בשכונה, יוחנן בכלר, התראיין לעיתון וסיפר שהמינהל גייס תרומות על מנת לשכור חברת אבטחה שתסייר במקומות שונים בשכונה בהם יש נוכחות של פלסטינים. כמו כן, בעקבות תלונות של התושבים על רעש המואזין בלילות, מגייס המינהל תרומות על מנת להפעיל מערכת הגברה אשר תשמיע מוזיקה רועשת לכיוון עיסאוויה[71].
חלק גדול מהתלונות של תושבי הגבעה הצרפתית נוגעות למעשי שוד וונדאליזם שלטענתם מבוצעים בידי ערבים מעיסאוויה. זכותם של התושבים לביטחון אישי וחובתה של העירייה והמשטרה להגן עליהם ועל רכושם אינן מוטלות בספק. אולם מכאן ועד לדה-לגיטימציה מוחלטת של נוכחותם של פלסטינים בשכונה המרחק רב.
מעניין לבחון דיון שהתקיים בועדת הפנים של הכנסת על רקע תלונות של תושבי שכונות קו התפר לגבי ריבוי מעשי גניבה והצקות המיוחסים לפלסטינים"[72].  שלא במפתיע, העמדה הקיצונית ביותר היתה של חבר הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי, שהציג את נוכחותם של פלסטינים בשכונות קו התפר כמזימה פלסטינית להשתלט על ירושלים. לדידו של אלדד, לפלסטינים– אין צרכים זולת הצורך לקחת אדמה מהיהודים.
גישתם של שאר חברי הכנסת, גם אם היתה עניינית יותר, הייתה בעייתית. לצד דאגה מריבוי מעשי ונדליזם והטרדה של תושבי השכונה, דיבר יו"ר הוועדה דוד אזולאי  על כך ש"השכונה הפכה לשטח מעבר מעיסאוויה אל מרכז העיר". מדבריו משתמע כאילו עצם הנוכחות של פלסטינים בשכונה הינה דבר לא תקין. כמו כן, כרכו בוועדה את נוכחותם של שוהים בלתי חוקיים מהשטחים הכבושים יחד עם נוכחותם של תושבי העיר הפלסטינים בשכונות הישראליות, כאילו לא מדובר בתושבי העיר המחזיקים בתעודות זהות ישראליות. יו"ר המינהל הקהילתי, גילה אלישר, חזרה על הדרישה שכבר הזכרנו, לחסום את המעבר בין עיסאוויה לגבעה הצרפתית. חברי כנסת שונים חזרו ותבעו מהשר לביטחון פנים להקצות כוחות שיטור גדולים אשר יסיירו בשכונות.
סוף דבר
כאשר למעלה מ 1/3 מהתושבים – שיעור האוכלוסיה הפלסטינית בקרב תושבי ירושלים - אינם יכולים לנוע בבטחה בעירם בגלל זהותם הלאומית הדבר מצריך פעולה אמיתית לשינוי המצב. האלימות הנרחבת הזו עומדת בניגוד משווע לחזונו של ראש העירייה בדבר מיתוגה של ירושלים כעיר מושכת תיירות עד כדי הכפלת מספר המבקרים בה פי 3. הגדלת כמות עולי הרגל הדתיים לעיר, כשאיפת ראש העיריה, לא יכולה להתקיים במקביל לריסוס של כתובות "תג מחיר" על כנסיות ופגיעות באנשי כמורה. עיר המתנהלת בהרמוניה וללא אלימות, בוודאי על רקע גזעני, היא תנאי הכרחי לתעשיית תיירות משגשגת.
גורמים גזעניים ואלימים עושים שימוש מניפולטיבי בערכים שגורים לכאורה: מאהדה לקבוצת בית"ר ירושלים, דרך מצעד יום ירושלים ועד לאג'נדה הבעייתית של "מניעת התבוללות". חשוב להכיר בשימוש לרעה שנעשה בהם ולפעול באומץ על מנת לנטרל זאת.
יש להכיר בכך שתקיפות לאומניות נגד פלסטינים הן תופעה הדורשת את התייחסותן כבדת הראש של הרשויות. מדאיג מה שנדמה כהתייחסות שאינה כזו, עד כדי התרשלות, למקרי האלימות הקשים, מצדן של רשויות האכיפה: בנובמבר 2012 התפרסם כאמור לעיל, שההקלטות של חקירת הנאשמים בלינץ' בג'מאל ג'ולאני נמחקו, זאת לאחר התמיהה על כך שכבר בתחילת ההתפרעות שבסופה הותקף ג'ולאני לא פעלו מצלמות האבטחה שידוע כי קיימות במקום, וכפי שתואר בראשית הסקירה, תקיפה זו הסתיימה נגד שניים מהנאשמים בעסקת טיעון, שאישומם הופחת להסתה בלבד. אירועים אלו מצטרפים לשורה של מקרים שמנינו לעיל, בהם שוטרים שלא פעלו על מנת למנוע תקיפות של פלסטינים בידי יהודים.
ידוע לנו כי ירושלים הצטרפה עוד ב-2010 לתכנית "עיר ללא אלימות", אך ככל שעלה בידינו לבדוק, אין כל תכנית ממוקדת לטיפול באלימות היהודית לאומנית בירושלים.
לעניין המינהלים הקהילתיים, ביחסי הגומלין הקיימים ביניהם לבין העיריה, קמה חובה לעיריה להבטיח את התנהלותם התקינה ולעמוד על התנהלות שאינה פוגענית, מפלה ומלבה.
במציאות הולכת ומעמיקה של עיר דו לאומית נדרשת הכרה וקבלה מערכתית בחלקם של הפלסטינים במציאות הירושלמית. בהעדר שטחי ציבור בשכונות הפלסטיניות, עתידות האוכלוסיות להתערבב במידה גוברת בעיר, ועל כן נדרשת תשתית ארגונית וערכית להכלת מציאות זו ולמניעה נחרצת ונוקבת של האלימות הלאומנית היהודית בה.

• בניגוד לדברי גורמים בעירייה[2], לפיהם המכללה מיועדת לקום על שטח שהוא חלק ממובלעת הר הצופים, בתוך גבולות הקו הירוק, הרי שעל פי בדיקה שערכנו 95% מהשטח נמצאים מחוץ למובלעת, כלומר מעבר לקו הירוק. בגלל הרגישות והמורכבות של הטענות קיימנו בדיקה מקיפה של מפות שונות (ישראליות ואחרות) המשרטטות את גבולות המובלעת. בכול הגרסאות השטח המיועד למכללה הצבאית נמצא מחוץ למובלעת הישראלית.

• הביקורת על מיקום המכללה הצבאית בירושלים המזרחית עלולה לפגוע גם באוניברסיטה העברית למרות שזו ממוקמת בשטחי מובלעת הר הצופים, כלומר בשטח שהיה בשליטה ישראלית גם לפני 1967: מיקום המכללה נבחר בשל קרבתו לאוניברסיטה והכוונה היא לקיים שיתוף פעולה הדוק בין שני המוסדות באופן שמרצי האוניברסיטה ילמדו במכללה והקצינים יעשו שימוש במתקני האוניברסיטה.
• בעוד שעיריית ירושלים מתימרת "לצמצם פערים" בירושלים המזרחית אנו רואים שבפועל קרקע בבעלות פלסטינית ממשיכה להיות מנוצלת למטרות הפוכות מרווחתם של התושבים הפלסטינים. אם לא די בהפקעת הקרקע (בתהליך שכאמור יש עוררין אם בוצע כיאות) הרי שניסיונה של העיריה להכחיש את עצם קיומם של בעלים לקרקע אשר המתנגדים לתכנית, ממחיש באופן בוטה את יחסה של העיריה לפלסטינים תושבי העיר וזכויותיהם.
• המכללה ממוקמת בסמוך לשכונות א-צוואנה וא-טור הסובלות ממחסור חריף הן במבני ציבור והן במבני מגורים. השטח שבו מתוכננת המכללה מיועד למבני ציבור. למרות זאת, הדיון בוועדה המקומית לא התייחס לצורכי השכונות ולשאלה האם השטח שבו מתוכננת המכללה יכול לתת מענה לחלק מצרכי הבניה שלהן.
• השטח גובל בשני גנים לאומיים שנויים במחלוקת: גן לאומי מתוכנן במורדות הר הצופים וגן לאומי עמק צורים. גנים אלו הוקמו בשל אינטרסים פוליטיים ולא משיקולים 'ירוקים'[3]. זאת, על חשבון צרכי הבניה הזועקים של תושבי השכונות הפלסטיניות הסמוכות א- טור ועיסאוויה . על רקע זה צורם עוד יותר המקרה של המכללה, המצויה בין שני הגנים הלאומיים כשלפתע נסוגים 'ערכי טבע' בפני בניה לצרכים ישראלים.
• בעת הדיון בוועדה המקומית לא היתה כל התייחסות להשפעה על מרקם החיים של הקמת מכללה צבאית בקרב אוכלוסיה פלסטינית. הדבר בלט במיוחד לאור הדיון הממושך לגבי התאמת המבנים המתוכננים למבנה הטופוגרפי על מנת שלא לפגוע בנוף.
• הקמת מכללה צבאית בלב אזור עירוני עומדת בניגוד לרציונל העומד מאחורי המהלך הגדול עליו החליטה הממשלה להעביר את בסיסי צה"ל ממרכזי הערים אל הנגב[4].

מעיון בתוכנית המתאר החדשה, ירושלים 2000, ניכר סדר היום הפוליטי המונח בבסיסה ובראשו ביסוס השליטה הישראלית באזורים האסטרטגיים ודחיקת הנוכחות הפלסטינית אל מחוצה להם. למימוש תוכניות אלה צפויות להיות השלכות מרחיקות לכת על היתכנותו של פתרון מדיני מוסכם לגבי עתידה וגבולותיה של העיר. כמו כן קיים ספק גדול באשר לעצם האפשרות להוציא את התוכנית אל הפועל, זאת לאור מספר מכשולים אדמיניסטרטיביים.
המשך קידום התוכנית כלשונה עלול להחריף את המצב המורכב-ממילא בירושלים ואת הכאוס התכנוני ואף לפגוע בישראל במישור המדיני.

הקדמה
בתוך מכלול הסוגיות המרכיבות את השיח אודות הסכסוך הישראלי- פלסטיני, סוגיית ירושלים היא אחת המורכבות, אם לא המורכבת מכולן. סיפוחה של ירושלים המזרחית על ידי ישראל - ב 1967 ובנייה מסיבית של עשרות אלפי יחידות דיור לציבור הישראלי בשטח המסופח, לצד גידול האוכלוסייה הפלסטינית בעיר המהווה כיום למעלה משליש מאוכלוסיית העיר, הפכו את המציאות הגיאו-פוליטית והדמוגרפית בעיר לפסיפס מורכב ביותר. יחד עם זאת, ככלל, העדיפו שתי האוכלוסיות – הישראלית והפלסטינית – לשמור על בידולן הלאומי המתבטא במגורים בשכונות נפרדות, על פי רוב הומוגניות באופיין .

מגמה זו עוברת בשנים האחרונות שינויים משמעותיים, בעיקר על ידי הגברת נוכחות יהודית בלב שכונות פלסטיניות בעיר המזרחית. על אף שמדובר במגמה בעלת מניעים אידיאולוגי ים מובהקים, ההתייחסות אליה היא כאל עניין נדל ני" גרידא. יתרה מזו, אישים בכירים ביותר הצדיקו מגמות אלה בטענה כי בירושלים מתקיים שוק נדל"ן חופשי אשר במסגרתו כל תושב יכול לקבוע את מקום מגוריו בכל מקום בו יחפוץ, ללא קשר לזהותו הלאומית או הדתית.

כך, בישיבת ממשלה שהתקיימה בתאריך 19 ביולי 2009, הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתגובה לפרסומים אודות לחץ מצד הממשל האמריקני להפסיק את הבנייה הישראלית בירושלים המזרחית, "כי אין איסור לערבים לקנות דירות במערב העיר ואין איסור על יהודים לקנות דירות או לבנות דירות במזרח העיר - זו מדיניות של עיר פתוחה ועיר שאינה מחולקת, שאין בה הפרדות לפי דתות או שיוכים לאומיים".

דברים ברוח זו חזרו ונאמרו על ידי אישים פוליטיים וציבוריים שונים בתקופה האחרונה , בהקשר של הבנייה הישראלית בירושלים המזרחית , כאילו מדובר במדיניות ניטראלית כביכול, המאפשרת לכל תושבי העיר לרכוש בתים בכל אזור בעיר בו יחפצו. הסופר היהודי הנודע אלי ויזל חזר לאחרונה גם הוא על הדברים, באמרו כי "יהודים, נוצרים ומוסלמים אכן יכולים לבנות את ביתם בכל מקום בעיר . "

שאלת הבנייה בירושלים המזרחית היא סוגיה מורכבת בפני עצמה. "דו ח עיר- עמים ועמותת במקום ", בין המוצהר לאפש , "ר מראה עד כמה אפשרויות הבנייה של תושבי העיר הפלסטינים מוגבלות אפילו בתוך השכונות הערביות בירושלים המזרחית .

"דו ח קצר זה מבקש לבחון את ההצהרות בדבר מדיניות "העיר הפתוחה" שכביכול מתקיימת בעיר ובדבר האפשרות של תושבי העיר הפלסטינים לרכוש בתים בכל מקום ב ירושלים – כולל במערבה – ולשאול: האומנם ?

***
קטגוריות של בעלות על קרקעות
ככלל, הקרקעות במדינת ישראל מחולקות לשתי קטגוריות: אדמות בבעלות פרטית (ובכללן נכסי הכנסיות , ) ואדמות מדינה. אדמות המדינה מנוהלת על- ידי מנהל מקרקעי ישראל, גוף סטטוטורי המנהל על-פי חוק את אדמות המדינה, קרן קיימת ורשות הפיתוח .  

על פי נתונים של מנהל מקרקעי ישראל, האדמות הנמצאות תחת ניהולו מהוות %93 מכלל האדמות במדינת ישראל -כ( 22 מיליון דונם). בהתאם לחוק יסוד מקרקעי ישראל ולאמנה שנחתמה בין מדינת ישראל לבין הקרן הקיימת לישראל, אדם המבקש לרכוש אדמת מנהל, או נכס הבנוי על אדמת מנהל, לא רוכש את הבעלות על הקרקע עצמה, אלא חוכר אותה תחת חוזה פיתוח או חוזה חכירה לצרכי מגורים ("חכירה לדורות" היא ל-25 שנה ומעלה ). חוזה החכירה של המינהל מגביל את אפשרויות החכירה למי שהוא אזרח המדינה, או שזכאי להתאזרח תחת חוק השבות (כלומר ליהודי התפוצות). הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, אשר אינם אזרחי המדינה אלא בעלי מעמד של תושבי קבע, אינם זכאים, לפיכך, לחכור אדמות מנהל .

למי יש נגישות לקרקעות?
כאמור, מנהל מקרקעי ישראל אחראי על שלושה סוגי אדמות, אשר ביחד מהווים כ-%93 מכלל אדמותיה של מדינת ישראל :
• אדמות מדינה – אדמות שמדינת ישראל "ירשה" מהמנדט הבריטי, ואדמות שנרכשו או הופקעו לטובתה לאחר קום המדינה .
• אדמות קק ל" – אדמות שרכשה קרן קיימת לישראל מאז נוסדה בראשית המאה העשרים, ומיועדות ליהודים בלבד.
• אדמות רשות הפיתוח – גוף שהוקם ב- 1951 לצורך ניהול האדמות שהופקעו תחת חוק נכסי נפקדים ונמסרו, נמכרו או הוחכרו לרשות הפיתוח על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים .

למרות שככלל, העברת בעלות על קרקע מידי המינהל לידיים פרטיות מתבצעת על ידי חכירה ולא רכישת האדמה עצמה, מאמצע שנות התשעים החל המינהל, במסגרת שורת רפורמות שקידמה הממשלה, לפעול להיוון הבנייה הרוויה, במטרה להקטין את תלות האזרח במינהל ולאפשר את רישום הקרקע בלשכת רישום המקרקעין (המוכר כרישום בטאבו). - על פי המלצת "ועדת רונן" משנת 1997, ועדה ממשלתית לרפורמה במדיניות מקרקעי ישראל, "יועברו לבעלות פרטית כל הדירות המהוונות (שמלוא דמי החכירה שולמו מראש) במגזר 1 העירוני" . הסדר זה יתאפשר, -על פי ההסכם עם קק ל" , רק לגבי נכסים שנבנו על אדמות מדינה או אדמות רשות הפיתוח, ולא יחול על אדמות קק ל" , אשר ממשיכות להיות זמינ ות ליהודים בלבד (קרי אף לא לאזרחי המדינה הערבים).

באופן הזה נרשמו עד כה למעלה מ- 400,000 דירות על שם רוכשיהן בלשכת רישום המקרקעין . באוגוסט 2009 עבר בכנסת תיקון לחוק מינהל מקרקעי ישראל, לפיו יהפכו חוכרי קרקעות בהיקף של כ-800 אלף דונם לבעלי הקרקע, ואולם רפורמה זו עדיין איננה מיושמת באופן מלא .

2 קטגוריות של בעלות על אדמות בירושלים
בכדי לבחון לאשורן את הצהרותיהם של ראש הממשלה נתניהו ופוליטיקאים אחרים בדבר מדיניות "העיר הפתוחה" בירושלים, המקנה לכל תושב את האפשרות לרכוש בית בכל מקום בו יחפץ, יש לשרטט את הרכב הבעלויות על האדמות בעיר. להלן סקירה קצרה :
1948 – בתום מלחמת העצמאות, נותרו בידי ישראל 16,261 דונם משטחי העיר המנדטורית -כ ( 2,200 דונם נותרו בצד הירדני). חלוקת הבעלויות בשטח זה היה כדלהלן :
• 5,478 דונם (%33.69) בבעלות ערבית – אדמות אלה עברו לבעלות המדינה תחת חוק נכסי נפקדים .  
• 4885 דונם כ( %30) בבעלות פרטית יהודית – הבעלות על אדמות אלה נותרה כשהיתה.
• 2,473 דונם (%15.21 –) אחרים, בעיקר כנסיות. חלק מאדמות אלה הוחכרו למדינה ולאנשים פרטיים לבניית דירות מגורים.
• -כ 400 דונם (%2.47 - ) שטחי ציבור בבעלות עירונית ממשלתית. • -כ 3025 דונם (%18.59 - ) תשתיות וכבישים (בניהול מוניציפאלי ).
בנוסף, הורחבו הגבולות המוניציפאליים של העיר בכדי לכלול בה גם את השכונות/כפרים ליפתא, מלחה, דיר יאסין, עין כרם וחלק מבית צפפא, אשר הוסיפו לשטח העיר 22,000 דונם, אשר הפכו לאדמות מדינה תחת חוק נכסי נפקדים .
1967 – לאחר מלחמת ששת הימים סופחו לירושלים 70,500 דונם משטחי הגדה המערבית. מתוך שטח זה :
• 24,500 דונם (%35) הופקעו והפכו לאדמות מדינה .
• 27,000 דונם (%38) אדמות פרטיות שתוכננו עבור השכונות הפלסטיניות (מתוכם רק 20,000 דונם מיועדים לבנייה).
• 19,000 דונם (%27) אדמות פרטיות שלא תוכננו כלל.

אז איפה יכולים הפלסטינים לבנות?
מהנתונים שהובאו לעיל עולה כי קרוב לחמישים אחוז מאדמות ירושלים הם אדמות מנהל. אלה כוללות בעיקר את הכפרים הפלסטינים שהופקעו ב-1948 תחת חוק נכסי נפקדים, והשטחים שהופקעו לאחר הסיפוח ב- 1967. בנוסף לכך, חלק מהאדמות שהיו בבעלות יהודית בירושלים המערבית אחרי מלחמת העצמאות הן אדמות קק ל" , ועל כן חסומות גם כן בפני תושבי העיר הפלסטינים .

מטבע הדברים, לא כל האדמות הכלולות בשטחה המוניציפאלי של ירושלים מיועדות לפיתוח לו מגורים, וממילא אינן זמינות למטרות אלה – ליהודים וערבים כאחד. על , כן בכדי לעמוד על הפערים בהזדמנויות הדיור בין שתי האוכלוסיות, יש לבחון את הנתונים ביחס לאדמות העיר המיועדות לפיתוח ולמגורים .

שטחה הכולל של ירושלים הוא 126,000 דונם. סך כל השטחים המיועדים לפיתוח עבור שכונות מגורים הוא 55,000 דונם, כלומר %44 משטח העיר. אלה מתחלקים באופן הבא: 20,000 דונם שכונות פלסטיניות, 20,000 שכונות במערב העיר ו, 14,000 דונם השכונות הישראליות בירושלים המזרחית .

האמנם עיר פתוחה?
אם כן, מתוך 55,000 דונם המיועדים לפיתוח למגורים בעיר, 20,000 דונם מצויים בשכונות הפלסטיניות. כפי שצוין לעיל, גם בשטחים הללו שבתוך השכונות הפלסטיניות, האפשרות הריאלית לקבל היתרי בנייה הינה מוגבלת ביותר. אך האם הפלסטינים אכן יכולים לרכוש אדמות ולבנות ביתר השטחים המיועדים לפיתוח בשכונות היהודיות בעיר ?

בהתחשב בעובדה כי האדמות אשר תיאורטית זמינות לתושבים הפלסטינים לרכישה בתוך השכונות הישראליות במערב ומזרח ירושלים הן אלה הפרטיות בלבד (שכן בהיותם תושבים ולא אזרחים, הם מנועים באופן חוקי מלחכור אדמות מינהל , ) הרי שמדובר בהיקף מצומצם ביותר: מדובר ב-4,885 דונם שהיו בבעלות יהודית עוד מלפני 1948 (אשר בחלקן, כאמור, הן אדמות קק"ל ומיועדות ליהודים בלב , )ד ועוד 2,473 דונם שהיו בבעלות גורמים אחרים, בעיקר כנסייתיים ( והוחכרו בחלקם למדינה ולפרטים לבניית מגורים .)

כלומר מתוך כלל שטחי הפיתוח למגורים במערב ירושלים ובשכונות הישראליות בירושלים המזרחית (35,000 דונם , ) לפחות %27,642) 79 דונם) הם אדמות מינהל, ולפיכך חסומים להלכה בפני תושבי העיר הפלסטינים.

אפילוג –
בין ההלכה למעשה בכדי לבחון לעומק את מהימנות ההצהרות בדבר "עיר פתוחה ליהודים ופלסטינים , " לא די בהצגת נתונים על הרכב הבעלויות על הקרקעות במזרח ומערב ירושלים. כפי שהוצג לעיל, המצב החוקי מונע להלכה מתושבי ירושלים הפלסטינים לרכוש אדמות בחלק ניכר משטחי העיר. בפועל, ישנם עוד גורמים רבים אשר משפיעים על אופיים ועיצובם של החיים המוניציפאליים בעיר .

בירושלים מתקיימות זו לצד זו שתי קהילות לאומיות שונות, בעלות רצון מועט ביותר להתערות זו בזו. שכונותיה של ירושלים ע, ל פי רוב, שומרות על צביון לאומי הומוגני, ובמקרים בהם התנחלויות יהודיות קמות בלב שכונות פלסטיניות, הדבר מעורר מתחים רבים בין התושבים הפלסטינים לבין שכניהם החדשים. מאותה סיבה, סביר להניח כי פלסטיני אשר יבקש לרכוש דירה בשכונה ישראלית-יהודית בירושלים, באותם שטחים מועטים שהינם בבעלות פרטית ונגישים לו לפי החוק, ייתקל ביחס חשדני ואף עוין אשר יהפוך את תהליך הרכישה לקשה מאד עד בלתי אפשרי בפועל. אין מדובר בניחוש בעלמא – בשכונות ישראליות אחדות כגון פסגת זאב והגבעה הצרפתית, בהן משתכנות משפחות פלסטיניות, בדרך כלל בשכירות, התארגנו יוזמות מצד תושבים שהתקוממו נגד תופעה זו וביקשו לדחוק את רגלי התושבים הפלסטינים מהשכונות .

מאידך, למרות ההגבלות המצוינות בחוזה החכירה של מנהל מקרקעי ישראל, אלה אינן תמיד נאכפות בפועל ובמקרים רבים תעודת הזהות הכחולה שבידי הרוכש הפלסטיני תספיק בכדי להשלים את העסקה, מבלי שמעמדו כתושב – ולא אזרח – תיחקר ותהווה מכשול בפני התהליך. ואולם עסקה שכזאת, גם אם הושלמה, תמיד תרחף מעליה סכנת ביטול כיוון שסעיף 19 בחוזה החכירה של המנהל קובע כי היותו של החוכר, או מי שהחוכר פועל בשבילו, נתין זר (כלומר לא אזרח ישראלי ולא בעל פוטנציאל להתאזרחות תחת חוק השבות " ) ית חשב להפרה יסודית של החוזה שבגינה יהיה המחכיר רשאי לבטל את החוזה". בסופו של דבר, המקרים המועטים בהם שתי האוכלוסיות – הישראלית והפלסטינית – מוצאות עצמן חולקות מרחב מגורים משותף, נובעים או מאידיאולוגיה המבקשת להמיר את האופי הלאומי של השכונות הפלסטיניות בעיר באמצעות התיישבות יהודית, או מאילוצים (העדר אפשרויות בנייה בתוך השכונות הפלסטיניות, צפיפות, תנאי מחיה ירודים, תשתיות מוזנחות וכו ) ' שדוחקים את התושבים הפלסטינים החוצה משכונותיהם. המציאות האורבאנית בירושלים משקפת את רצונן של שתי האוכלוסיות בהתבדלות זו מזו, ואף קהילה לא מברכת, בלשון המעטה, על כניסתה של האחרת לתחומיה. על רקע זה, ההצהרות בדבר "עיר פתוחה" נשמעות כאמירות מנותקות מהמציאות במקרה הטוב, ומוליכות שולל במקרה הטוב פחות

1 " הדירות המהוונות בבתי קומות יירשמו בבעלות על שם הדיירים, ללא תשלום, ובכך יושוו זכויותיהם לאלה שרכשו דירות שנבנו על קרקע פרטית [...] הסדר זה יעביר בעלות בלמעלה מ- 700,000 דירות וישחרר בעתיד את בעלי הדירות מקשר כלשהו על מנהל מקרקעי ישראל ". 2 הנתונים מתוך מיפוי של סאמי הדאווי, פקיד לשעבר במשרד הגבייה בפלשתינה . י"א- מתוך: ,(Tamari, Salim (ad Jerusalem 1948 - The Arab neighbourhoods and their Fate in the War, The Institute of Jerusalem Studies, 1999 • 4,885 דונם