תביאו אוהל לסבתא

ביום רביעי בבוקר קמה אנעאם שווייקי, תושבת בית חנינא שבמזרח ירושלים, בדקה את גן הירק שלה ואת גינת הוורדים, אכלה ארוחת בוקר ונכנסה לאוטובוס שבו היא גרה בשנים האחרונות כדי לשטוף כלים. "פתאום שמעתי בום חזק והכל רעד — כמעט נפלתי מהרגליים מרוב פחד", היא סיפרה שלשום. "הדלת של האוטובוס היתה פתוחה. הסתכלתי וראיתי שבא טרקטור ועקר את שער הכניסה לשטח שלי".

לשטח נכנסו 10–20 איש, כולל פקחים של העירייה, היא סיפרה. בעודה בוהה המומה מפתח האוטובוס, ראתה שווייקי איך מנתקים את החשמל והמים, והורסים את הטאבון שהיא בישלה בו כ–20 שנה. היא אפילו לא הזכירה את הרס השבילים המרוצפים בעבודת יד, שבהם הלכה מהאוטובוס לשירותים, לגן ולבאר.

בעת ההריסה, היא אומרת, "כולם באו לפתח האוטובוס וצילמו אותי בסלולרי שלהם. אחד אמר לי, 'את נמצאת בשטח שלא שייך לך, את פלשת לכאן'. אמרתי לו, 'זה שטח שלי, אני קניתי אותו'". היא הזעיקה את בנה שמלווה אותה, מאזן שווייקי. לדבריו, הוא היה בטוח שמדובר בטעות: "נקבע לנו דיון בנושא בעירייה, ב–15.2, ולא נראה לי הגיוני שהורסים שבוע לפני".

בעיריית ירושלים אמרו, כי הודעה על הפינוי "הודבקה במקום מספר חודשים לפני הביצוע". האם הביאו בחשבון את גילה (72) ואת מצבה הבריאותי (היא חולת סוכרת)? לפי העירייה, "בשטח היו מספר רכבים ושלדת אוטובוס ללא עדות כי מישהו מתגורר בה". הם אף האשימו את מאזן שווייקי (לא בשמו) כי הוא "בחר לייצר מצג שווא כאילו אמו מתגוררת במקום".

ייתכן שאנשי העירייה לא הבחינו בגן המטופח, בשבילים המרוצפים שטואטאו באותו בוקר ובבובה ששכחה אחת הנכדות. אבל אם כך, מדוע לא עצרו את העבודות כאשר ראו את האשה בפתח האוטובוס?

לפי עמותת עיר עמים, בשנתיים האחרונות (2016, 2017) נהרסו במזרח ירושלים 376 בתים, לעומת 171 הריסות בשנתיים שקדמו להן. בעמותה אמרו השבוע, כי "ההתעמרות באנעאם והאטימות של עיריית ירושלים מוכרות היטב לעשרות אלפי פלסטינים המתגוררים בירושלים".

השיחה עם שווייקי ובנה התקיימה במקום שבו היא חיה כשני עשורים. היא קנתה את המגרש עם שלד הבית אחרי שהתאלמנה ב–1996, "כדי שיהיה מקום לגדל את הילדים", היא אומרת. ביתה היה הראשון שהוקם בפאתיה הצפוניים של השכונה והיא שיפצה אותו, חפרה באר ובור ספיגה, שתלה עצי פרי וירקות ושיחי ורדים, וחשה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה.

הבית הוקם ללא היתר בנייה — זה היה ידוע — אבל באותה עת לא ניתנו היתרים, וכל הבנייה באזור נעשתה באופן בלתי חוקי ובשלב מסוים היו צווי הריסה נגד עשרות בתים. חלק מהבתים אכן נהרסו — תלי טיח שבור וגידי ברזל מסגירים את מקומם — אבל במקום צמחה שכונה קטנה. מתישהו בתחילת שנות 2000 הוחלט להסדיר את המצב החוקי של הבנייה, ולרבים ניתנו היתרים בדיעבד. לא לשווייקי, שעל השטח שלה תיכננו להקים בית ספר.

ב–2003 נהרס ביתה, והיא קיבלה מהצלב האדום אוהל, שבו גרה במשך יותר מעשור. הילדים בנו לה צריף קטן ליד האוהל, ורק בימים קרים במיוחד היא התארחה אצלם. עורך הדין המייצג אותה, מרואן ג'דעון, אמר כי בקשתה הראשונה לפיצויים נדחתה, וכעת הוא ביקש לבטל את הפינוי, לאחר שבכל השנים הללו העירייה לא הקימה בית ספר.

לפני כשלוש שנים רכשו לה הילדים אוטובוס ישן והתקינו אותו למגורים. בתמונות אפשר לראות ספה וטלוויזיה, שטיח על הרצפה ושולחן קטן, והיו גם מטבח ומקלחת. בתמונות המשפחה רואים את הנכדים יושבים ליד האוטובוס, צלחות אוכל בידיהם, או משחקים בצל התאנה, שעכשיו היא גזומה למשעי.

לקראת סיום השיחה ביקש מאזן שווייקי לקחת את אמו לביתו. "אני אשאר כאן", היא הודיעה, "ושהנכדים יבואו אלי. כבר אמרתי להם שיביאו לי אוהל ואני אוכל לטפל בגן. אני לא צריכה יותר".