האלימות ברחובות ירושלים מתחילה במדיניות העירייה והממשלה

ללא אופק מדיני, ירושלים ממשיכה לשקוע לתוך מציאות של אי שוויון, אפליה, אלימות וגזענות. זה לא מספיק להתנצל בפני משפחת אבו ח'דיר. כדי להיאבק בשנאה צריך קודם כל לדאוג לחלוקה הוגנת של משאבים ותשתיות בין כל התושבים
חז"ל שאלו על מה חרב בית המקדש, וענו "מפני שהייתה בו שנאת חינם". מאז קריסת התהליך המדיני, חטיפת ורצח הנערים היהודים, רצח מוחמד אבו-ח'דיר ומלחמת עזהמתרבה השנאה בירושלים. עשרות התנכלויות נגד פלסטינים ורכוש פלסטיני נרשמו בזמן הזה: ילד אחד נשרף למוות, רבים נפצעו ורק חלק מן האירועים דווחו. ערב תשעה באב התרחשו בירושלים שני פיגועים של פלסטינים נגד יהודים. אדם אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם פצוע קשה.

השנאה, האלימות והגזענות אינן דבר חדש בירושלים אך בחודשיים האחרונים הן משתלטות על רחובות העיר ומאיימות להחריב את מעט מקדשי החיים והשפיות שהחזיקו אותה. אין אפוטרופוס לשנאה. מי שנושא תפילתו בתשעה באב שתכלה שנאת חינם בין יהודים ואינו רואה שנאה כשנאה, לוקה במחלה עצמה. שנאת חינם כשמה היא – פושה חינם לכל פינה. עם זאת, אין שנאה מתפתחת בחלל ריק ואין היא ניזונה רק מתוך עצמה.

קל להטיל את האחריות לשנאה על קיצונים ובריונים. אולם השנאה מתחילה מלמעלה. מדיניות ממשלות ישראל בירושלים מאז 1967 מבוססת על אפליה אתנית-לאומית עמוקה. תכניות הפיתוח וחלוקת המשאבים בירושלים מונחות במוצהר על פי שיקולים דמוגרפיים ומותירות את השכונות הפלסטיניות מחוץ למעגלי התכנון, התשתיות והשירותים ובהזנחה משוועת.

הגזענות ארוגה לתוך הדנ"א של החיים בירושלים: בהפרדה המעמדית בין אזרחים ישראלים לתושבים פלסטינים, בפניו של המרחב הציבורי שאין בו דבר המשקף חיים של שני עמים ובאינספור פרקטיקות יומיומיות של קיפוח והדרה. מציאות זו מכתיבה את האופן שבו ישראלים ופלסטינים בירושלים תופסים זה את זה ומשמשת קרקע פורייה לשנאה ואלימות הרוחשות בשגרה ומרימות את ראשן בעת מתיחות ומלחמה.

ערב מלחמת עזה פרסם ברק רביד ב"הארץ" סקירה על כישלון יוזמת השלום של קרי, ממנה עלה כי סירובו של נתניהו לדון בסוגיית ירושלים היה מן המכשולים העיקריים בשיחות. ללא אופק להסדר מדיני ירושלים ממשיכה לשקוע לתוך מציאות דו לאומית של אי שוויון ואפליה חמורים המצמיחים בתורם מעגלים מתגברים של אלימות ושנאה משני הצדדים.[ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. הביע צער על מותו של מוחמד אבו ח'דיר. (צילום: איציק אדרי ויקימדיה קומונס CC BY-SA 3.0)]ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. הביע צער על מותו של מוחמד אבו ח'דיר. (צילום: איציק אדרי ויקימדיה קומונס CC BY-SA 3.0)

יש הטוענים שירושלים כבר בחרה בפתרון דו-לאומי ומצביעים על נוכחותם הבולטת בשנים האחרונות של פלסטינים במרכזי הקניות והבילוי בירושלים המערבית, בשוק העבודה ואפילו במוסדות הישראלים להשכלה גבוהה. אולם תפיסה זו משקפת שכבה דקה של החיים בירושלים אשר אפילו היא נעלמה בימי המתיחות של השבועות האחרונים. ירושלים לא תוכל לשאת לאורך זמן אי שוויון כה עמוק ומושרש, ומה שראינו לאחרונה עלול לחזור על עצמו ולערער את החיים בעיר מן היסוד.

מי שירושלים יקרה לו חייב, גם בעת קיפאון מדיני, להיאבק על צלמה של העיר ולהוקיע את האלימות, הגזענות והשנאה באשר הן. אולם לא ניתן להיאבק בגילויי הגזענות ברחוב במנותק מן הגזענות המכתיבה את האפליה החמורה בחינוך, בתשתיות, בהליכי תכנון ובנייה, בחיי התרבות ובניהול המרחב הציבורי.

ראש הממשלה וראש העיריה הביעו את צערם הכן על רצח מוחמד אבו ח'דיר, אך אם בדעתם להיאבק בשנאה בירושלים עליהם להציב מודל חדש של ניהול העיר שיש בו אפס סובלנות לגילויי גזענות ואלימות, חלוקה הוגנת של משאבים ותשתיות והכרה בזיקות המשותפות והצודקות של שני העמים לעיר.

כשבוע לאחר תשעה באב חל ט"ו באב ואין ראויים מדבריו של הרב קוק שכתב "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם", ובבניין ירושלים ברוח זו ננוחם.