שתיקת הכבשים אל מול רעיון הטרנספר

הצעתו של נתניהו מסוף החודש שעבר, לשלול את מעמד התושבות של כ-100 אלף תושבי השכונות המזרח ירושלמיות מעבר לגדר, התקבלה בדממה על ידי המחנה הפוליטי בישראל הקורא לעצמו "דמוקרטי". גם אם להצעה לא תהיה משמעות אופרטיבית, אי אפשר להתעלם ממשמעויותיה  – ראש ממשלת ישראל מציע טרנספר המוני של פלסטינים מירושלים ובמפלגות המרכז שמאל לא נשמע אפילו ציוץ מנומס של מחאה. יותר ויותר עולה החשש שנתניהו ביטא במפורש את מה שאומרים לאחרונה במחנה המרכז-שמאל במלבושים מיופייפים.

כך, בעוד נתניהו התנער מפתרון שתי המדינות, במרכז-שמאל ממשיכים לנופף בו אך מרוקנים אותו מתוכנו. המשותף לשני המחנות הוא סירוב לפשרה בירושלים. הדברים נאמרו במפורש במצעי המחנה הציוני ויש עתיד ובהתבטאויות הפומביות של מנהיגיהן, כאשר בשני המחנות משתעשעים ברעיון שירושלים הפלסטינית תידחק לפרברים נידחים של העיר – המשרטטים כמעט במדויק את קווי המתאר של השכונות מעבר לגדר. פרברי עוני אלה אינם ירושלים ההיסטורית של הפלסטינים בדיוק כפי שאינם ירושלים ההיסטורית של היהודים, ואין מנהיג פלסטיני שפוי שיתמוך בתכנית זו. המשותף לשתי הגישות הוא סירוב להכיר בזיקה הפלסטינית לירושלים ההיסטורית, ובמובלע הכחשת זיקתם של הפלסטינים לירושלים בכלל והעמדת האלימות הקשה המתחוללת היום ברחובות ירושלים כנקודתית ונטולת הקשר.

שתיקת הכבשים המדומות לרעיון הטרנספר של נתניהו היא עדות נוספת לכך שגם במחנה "הדמוקרטי" יודעים שהפתרון שהם מנופפים בו הוא בגדר אחיזת עיניים. בהיעדר פתרון מדיני, יהודים ופלסטינים חיים במרחב דו-לאומי בירושלים ואין אלא דרך דמוקרטית אחת לנהל אותו – בשוויון פוליטי ואזרחי מלא. אולם שני המחנות, הלאומי והדמוקרטי כביכול, מגויסים היסטורית להדיפת אפשרות זו. מאמצע שנות התשעים תחת ממשלות ימין ושמאל-מרכז, נשללו רישיונות תושבות של אלפי פלסטינים בירושלים. עשור לאחר מכן, בחסות משבר חירום אחר, שימשה בניית גדר ההפרדה לקטיעתן של שמונה שכונות מזרח ירושלמיות מהעיר והפכה אותן בכוונת מכוון לגטאות של עוני וחיים תחת פחד מתמיד מפני אובדן מעמד התושבות וניתוק מוחלט מהעיר. כך הפך מעמד התושבות, המפלה מלכתחילה, לחרב מתהפכת מעל ראשם של תושבי ירושלים המזרחית עוד הרבה לפני הצהרתו של נתניהו.

שתיקת המחנה "הדמוקרטי" חמורה עוד יותר משום שהיא מקרינה גם על יחסיי יהודים וערבים בתוך ישראל. קו מחשבה אחד מחבר בין הקריאה לשלילת תושבות במזרח ירושלים לשורה ארוכה של התבטאויות מפי נתניהו, מהמופתי ועד האוטובוסים, נגד האזרחים הערבים בישראל שבתוך הקו הירוק. המסר העולה מהתבטאויות אלה הוא אחד: כולכם נמצאים פה בחסד ועל תנאי, או במילים אחרות – בעינינו כולכם מזרח ירושלמים.

הצהרתו של נתניהו והתמיכה השתוקה לה היא זוכה, הן קו פרשת מים ביחסיי ישראלים ופלסטינים בירושלים ובכלל. שתי האוכלוסיות המהלכות היום בפחד ברחובות העיר חולקות וימשיכו לחלוק מרחבים משותפים, אמצעי תחבורה, שירותים ומסחר. במקום להכריז מלחמה על יותר משליש מאוכלוסיית העיר יש לפעול להידברות ולהוגנות. יש דברים שניתן וצריך לעשות כבר עכשיו: הגנה מוחלטת על מעמד התושבות, הקצאה שוויונית של משאבים ותשתיות (ובמיוחד בשכונות מעבר לגדר), מאבק עיקש בגזענות ובהסתה, תמיכה במוסדות פלסטיניים בירושלים וחתירה לפתרון מדיני ולחילופין להסדרים מוסכמים על בסיס בלתי מתפשר על ערכי השוויון והדמוקרטיה.