סכסוך, עבודה: האם האבטלה במגזר הערבי אחראית לגל הטרור האחרון?

עוז רוזנברג
 
מצוידים בקולם בלבד, הצליחו הסטודנטים לגבור אפילו על שאגת הרמקול שהפעילו ח"כ אורן חזן ואנשי תנועת "אם תרצו", שניצבו רק מטרים ספורים מהם. אלא שהאחדות של הסטודנטים הערבים הללו נסדקה כאשר הוצבה מולם השאלה: האם האפליה שהם יוצאים נגדה, ובין היתר האבטלה הקשה בקרב הציבור הפלסטיני, היא שהציתה את גל הטרור שפוקד את ישראל בשבועות האחרונים?
 
"הטענה שהפלסטינים מתקוממים בגלל משבר כלכלי הוכחה שוב ושוב כלא נכונה", אומר ע', סטודנט להיסטוריה של המזרח התיכון, שסביב צווארו מונחת כאפייה מסורתית. "הסיבה היא אך ורק הכיבוש הישראלי והפרת הסטטוס קוו בהר הבית. העניין הכלכלי קיים", מסייג ע' את דבריו, "אבל הוא נדבך משני מאוד למדיניות הממשלה". 
 
מנגד, חסן מסארווה, סטודנט לחינוך מיוחד, דווקא רואה במצב הכלכלי בקרב הציבור הפלסטיני גורם משמעותי לגל הטרור הנוכחי: "האנשים שיוצאים מבתיהם ומבצעים את הפעולות מודעים לרמה של מערכת הביטחון ויודעים שהם ייהרגו. הם לא טיפשים. ובכל זאת החליטו לפרוק את התסכול, בגלל המצב כביכול שמציבה ממשלת ישראל והבנייה הישראלית. האנשים שנלחמים במסגד אל־אקצה לא עושים את זה כי הם קיצונים. אלה אנשים שלקחו להם את הבתים". 
 
"אם תסתכל על תנאי החיים של תושבי מזרח ירושלים והגדה, תראה כמה אבטלה יש שם", אומר גם ג'אבר בסל, סטודנט לסוציולוגיה ופעיל בתא חד"ש בקמפוס. "וכל זה נוצר בגלל סיבה אחת: הכיבוש הישראלי. פחד גורם לאנשים לעשות כל מיני דברים. אז להאשים את הקורבן ולא את הכיבוש? זה הכי גרוע".

המשיכו לעקוב בעמוד הפייסבוק שלנו 

"המוסלמים רוצים שלא יהיו פה יהודים, ללא קשר לאבטלה" יידוי אבנים בשטחים. צילום: רויטרס

גם בקרב חברי האקדמיה שוררת מחלוקת בשאלה אם גל הטרור הנוכחי הוא מעשים נואשים של אנשים חסרי תקווה, או כזה שהיה מתרגש על אזרחי ישראל בלאו הכי. "קשקוש מוחלט", אומר מומחה לאסלאם באחד המוסדות האקדמיים הגדולים במרכז הארץ, שביקש שלא להזדהות. "המוסלמים רוצים שלא יהיו פה יהודים בשום מקום, וזה הכל. כך זה היה וכך זה יהיה. השאר זה רק תירוצים". מומחים אחרים, לעומתו, טוענים אחרת.
"חבית חומר נפץ"

בשאלה הרת הגורל - מה תפקידה של האבטלה בקרב הפלסטינים בגל הטרור הנוכחי - מתחבטים גם ישראלים אשר רואים מדי יום במו עיניהם את המציאות הכלכלית ששוררת בציבור הפלסטיני. "אני ממש לא מתכוון להצדיק אלימות, בטח לא של כאלה שיש להם עבודה והשכלה", אומר אביב טטרסקי, פעיל שטח של עמותת "עיר עמים". "אבל יש משתנים קיימים: הייאוש של האוכלוסייה הוא מצב קיים. גם אנשים שיש להם בית מיואשים, כי הם יודעים שלילד שלהם כבר לא יהיה. הם לגמרי לבד, הולכים ונדחקים החוצה, אין מי שיעמוד לצדם". 
 
"זה הסבר חלקי", טוען מצדו מריק שטרן, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל. "גל הפיגועים לא היה קורה מעצמו רק על היסוד החברתי־כלכלי, אבל כמובן שהוא מעודד את זה. הסיבה כאן היא קודם כל לאומית. אבל ברור שכשאין לך אופק כלכלי, זה נכנס למערכת השיקולים שלך והופך את הבחירה הלאומית ליותר פשוטה". 
 
על דבר אחד קשה להתווכח: מצבם הכלכלי של הערבים־ישראלים ושל הפלסטינים שחיים תחת שליטה ישראלית קשה בהרבה מזה של האוכלוסייה היהודית. מנתוני נייר עמדה של עמותת "סיכוי", שהוגש בשבוע שעבר לכנסת, עולה כי אף שתוחלת העוני (המרחק הממוצע של ההכנסה מתחת לקו העוני – ע"ר) במגזר הערבי־ישראלי עומדת על 47.7% (כלומר תושב המגזר מרוויח 52.3% מההכנסה שנחשבת קו העוני), רק 11% מתקציבי משרד הרווחה מופנים אליהם. 
 
"חלק מהתופעות הקשות שלהן אנו עדים בשבועות האחרונים הוא תולדה של עוני באוכלוסייה הערבית", אמר ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), יו"ר ועדת הרווחה, העבודה והבריאות, ב"יום העוני" שצוין בכנסת בשבוע שעבר. "מחצית מהאוכלוסייה הערבית סובלת מעוני, ולא נעשה מספיק במגזר זה".
 
בקרב הפלסטינים החיים תחת שליטה ישראלית בגדה, המצב קשה שבעתיים. על פי נתוני ארגון זכויות האדם "גישה", ברבעון השני של שנת 2015 – 27.4% מהגברים הפלסטינים שחיים בגדה המערבית נמצאים מחוץ לכוח העבודה. בקרב הנשים הפלסטיניות המספר הזה מזנק ל־80.9%, כלומר כמעט מיליון נשים פלסטיניות בגדה המערבית שנמצאות מחוץ לכוח העבודה. אבל המצב הכלכלי הקשה ביותר היה ועודנו במזרח ירושלים. 
 
"זאת חבית חומר נפץ שממשלת ישראל הכינה, והיא מחכה להתפוצץ", אומר ארז וגנר, מארגון העובדים "מען". "מה שאנחנו רואים היום עדיין אינו הפיצוץ ביחס למה שהיה יכול להיות. תדמיין שבשכונה שלך רוב האנשים היו ביחסי עוני כאלה. זאת שכונת עוני בלתי אפשרית. תוסיף לזה את העובדה שמערכת החינוך במזרח ירושלים לא מתפקדת כבר הרבה מאוד שנים, ולכן אף אחד למעשה לא מטפל בנוער הזה. תוסיף לזה את רכס מחנה הפליטים שועפאט וכפר עקב, שתי שכונות ירושלמיות שישראל השאירה מעבר לגדר. מוניציפלית הן חלק מירושלים, ועל פי החוקים של ישראל הן חלק מישראל, אבל הן מעבר לגדר ההפרדה. התנאים שם מזעזעים". 
 
על פי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל, מחירי הדיור המאמירים בבירה דוחקים מדי שנה כאלף פלסטינים, תושבי הרובע המוסלמי, אל השכונות הללו, שלדברי וגנר, "הן גיהינום עלי אדמות". מתוקף עבודתו, וגנר נתקל מדי יום בזעם ובתסכול גואים. כמו פעילים אחרים, גם הוא לא הופתע שרובם המוחלט של המפגעים בשבועות האחרונים יצאו דווקא מחלקה המזרחי של העיר, שעד לאחרונה חוברה לה יחדיו. 
 
"הנושא של נשים פלסטיניות במזרח ירושלים הוא אבן הנגף הגדולה ביותר", מוסיף וגנר. "רק כ־11% מהן עובדות, וזה אפילו לא בדיוק נשים עובדות, אלא מה שנקרא 'משתתפות בשוק התעסוקה'. כלומר עובדות פה ושם, לא בצורה רציפה. כשעושים את החישוב הכללי מגיעים למשהו כמו 11%־12%, שזה נתון נוראי". 

"היה ניתן לצפות שאם וכאשר תקרה התקוממות, זה יהיה במזרח ירושלים", אומר גם טטרסקי מ"עיר עמים". "החלוקה לשטחי A, B ו־C בגדה יצרה לפלסטינים מצב שבו קשה מאוד לאתגר את השלטון הישראלי בגדה ולהתקומם בכל דרך. זאת משום שרוב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה נמצאת בשטחי A ו־B בלי חיכוך עם ישראלים, ובשטחי C יש ריכוזים קטנים של פלסטינים. כך יוצא שהגדה זה כאב הראש של המנגנונים הפלסטיניים, ואין שום בעיה לישראל בשטחי C. במזרח ירושלים קורה דבר אחר לגמרי - יש לך 330 אלף פלסטינים בחיכוך יומיומי עם האוכלוסייה הישראלית והשלטון הישראלי. 

"זה שילוב של מסה גדולה של פלסטינים ושליטה ישראלית מוחלטת. המקום היחיד עם רוב פלסטיני שבו לא מתקיימים התנאים שיש בגדה למעשה". 
לדבר יש השלכה ישירה על תנאי העבודה והתעסוקה של תושבי מזרח ירושלים. על פי נתוני "מען", שהופקו מתוך דוח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי (נכון לשנת 2013), 13% מכלל עניי ישראל מרוכזים במזרח ירושלים לבדה. זאת בעוד 2.7% בלבד מקצבאות ההכנסה מופנות לשם. בהשוואה לנעשה במערב העיר, המצב קשה שבעתיים. בעוד במערב העיר שיעור התושבים מתחת לקו העוני עומד על 27%, במזרחה הנתון מזנק ל־76%. 
"לא עומדים בעומס"

לדברי וגנר וטטרסקי, לא מעט משורשי הבעיה טמונים במערכת החינוך בעיר, אשר גם בה ניכרת לטענתם אפליה קשה בין חלקי העיר, שכבר באה לידי ביטוי בעבר בשלל דוחות ביקורת ופרסומים. אלא שלדבריהם האפליה נמשכת גם אל השלב שבא לאחר התעסוקה – האבטלה. "בכל מזרח ירושלים יש לשכת תעסוקה אחת וסניף ביטוח לאומי אחד בלבד", אומר וגנר. "בשנה שעבר הקימו סוף־סוף בשכונת שועפאט מרכז להכוון תעסוקתי, שלא עומד בעומס של הפונים אליו. הם מתהדרים שזה הפרויקט הראשון מאז שנת 67', ואז מקצים לו רק 40 מיליון שקל. זה ציני וזאת בדיחה". 
 
לדברי וגנר, גם הליכי התביעה לקצבאות אבטלה מסורבל ומסובך הרבה יותר ממה שנעשה מרחק קצר משם, במערב העיר: "אם תלך למערב העיר לסניף לשכת התעסוקה ברחוב יפו, אתה תיכנס לאולם ממוזג, תחתום אבטלה, תצא אחרי חמש דקות. פה (במזרח ירושלים - ע"ר) יש שלוש מכונות החתמה בלבד שניצבות בחוץ, בשמש, בגשם, בלי גג. מה זה לא פועלות? נגמר הנייר. אבל איך הפקידים יידעו? הרי המכונה בחוץ. אז הם לא יודעים. לפעמים המאבטח נזכר, לפעמים הם יוצאים בשעה מאוחרת ביום לבדוק את המכונות. אבל בגדול אנשים יכולים להיתקע מול המכונות במשך שעה, והמכונות לא עובדות. ומדובר במאות אנשים. בממוצע 600 איש מגיעים לשם ביום". 
 
"אם המצב הסוציו־אקונומי של האוכלוסייה הפלסטינית במזרח העיר היה שווה לזה של מערב ירושלים", אומר טטרסקי, "אז הם היו יכולים לדרוש מהעירייה כל מיני דברים שיש במערב העיר. אבל זה לא ככה, ומנסים להשאיר את זה ככה, ויש לנו אלף מקרים שמראים את זה. יש פה משהו בסיסי שקובעי המדיניות מבינים אותו ומנסים לקעקע כל הזמן: כל הזמן להוריד את הראש לצד הפלסטיני. וכשאתה עושה את זה, צומחים כל מיני דברים לא נעימים". 
 
גם וגנר משמש בימים אלה נביא זעם. "מה שאנחנו רואים עכשיו זה באמת כאין וכאפס לעומת מה שיכול לקרות", הוא אומר. "העוני והייאוש ויתר הדברים שמעבירים לפלסטינים את המסר, שלפיו 'אתה פה בשביל שנרמוס אותך', מבעירים את האזור, ועלולים אף להבעיר אותו הרבה יותר. זה מה שמדיר שינה מעיני".