שיח זכויות או שיח ריבונות?

מאד מפתה לגייס את שיח הזכויות לטובת תפילת יהודים על הר הבית. מה יותר משכנע מאשר הדרישה למתן זכות שווה לכולם? זוהי גישה מאד מושכת. היא מאפשרת להציג אותנו הישראלים-יהודים כליברלים ואת הצד המוסלמי כקנאי וחשוך שעלול להגיב באלימות רצחנית לליברליזם הנאור שלנו. אכן החשש מתגובה מוסלמית אלימה לכפיה חד צדדית של הסדרי תפילה בהר הבית אינו מופרך. אבל את הדיון העקרוני צריך לנהל הרחק מחשש זה, ובלי לתאר את הצד המוסלמי כפרא אלים מטבעו שעלינו מוטלת השליחות לביית אותו בכוח. 
במחשבה שנייה אין שום דבר משכנע בגיוס שיח הזכויות לתפילת יהודים על הר הבית. שיח זכויות הוא שיח אוניברסאלי. ואילו השיח על תפילת יהודים בהר הבית בנוי על היות המקום 'שלנו'. כלומר על ריבונות ושייכות למדינה ולעם היהודי. 

חסידי תפילת יהודים במקום מניחים כמובן מאליו שהר הבית הוא בריבונות ישראל ותובעים מהממשלה לממש את ריבונותה לטובת יהודים באמצעות שיח הזכות. אבל דבר זה עצמו לחלוטין לא מובן ולא מוסכם. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום מצוי בלב מחלוקת על ריבונות והתביעה לכפות על המוסלמים את תפילת היהודים מושמעת כחלק משיח ריבונות לאומית ולא במסגרת שיח אוניברסאלי. אני אתייחס לכך בהמשך מזווית נוספת.

אבל לפני כן אני מבקש להמשיך לרגע את העיסוק בשיח הזכויות. היות ושיח זכויות הוא שיח אוניברסאלי שיח זה לוקח בחשבון את הזכויות של שני הצדדים מכוח המציאות הנוהגת. במילים אחרות, שיח זכויות אינו אבסולוטי אלא מתחשב במציאות. המציאות הנוהגת מקנה זכויות. לכן שיח זכויות חייב לכבד את העובדה שמזה 1300 שנה המתחם הוא מוסלמי. אורך השנים שהמתחם הוא ברשות האסלאם רב בהרבה מהשנים בהן עמד במקום בית מקדש יהודי. יהודים מתפללים בכותל המערבי מאז המאה ה-16, וחלוקה זו נקבע מחדש ביוני 1967.מנימוק זה משתמע כי גם אם רוב מדינות העולם היו מכירות בריבונות ישראל על האתר, שיח זכויות לא מאפשר לישראל לכפות על המוסלמים את שינוי המצב הנוהג זה דורות רבים.

יש להודות: העמדת הר הבית במוקד פעילותן של קבוצות דתיות לאומיות באה כתגובה לוועידת קמפ דייוויד 2000 בה עלתה תביעה פלסטינית לריבונות על המקום. עד אז העיסוק בהר הבית היה נחלת קבוצות שוליים בציבור הדתי-לאומי ורבניו או במחנה הלאומי. קיצורו של עניין, שיח הזכויות היהודי הוא חד צדדי ולא מתחשב במציאות ההיסטורית כיוון שהדלק המניע אותו הוא ריבונות. עצם התביעה לריבונות על המקום מכוח זיקה אתנית או דתית אינה פסולה לכשעצמה. במסגרת המשא ומתן הפוליטי זכותה של ישראל להעלות זאת כשם שזו זכותם של הפלסטינים או של כול ישות אסלאמית אחרת. מן הראוי להציג זאת כך ולא כשיח זכויות אוניברסאלי. 

ויש עוד עובדה ששיח הזכויות צריך להביא בחשבון. התביעה לשנות את המצב הקיים לא מגיעה מהצד המוסלמי. המוסלמים לא תובעים זכות תפילה באל-בוראק / הכותל המערבי שהוא קדוש לא רק לנו אלא גם להם. התביעה לשנות את ההסדר הקיים באה מהצד היהודי בעל הכוח העדיף, והיא מלווה בהכנות שעושות קבוצות דתיות – לאומיות להקים את בית המקדש השלישי במקום קדשי האסלאם. במילים אחרות, שיח זכויות דווקא מחייב להגן על הזכות המוסלמית מפני התוכניות לפגוע במקום הקדוש לאסלאם ולא לשנות את הסטאטוס קוו שקבע דיין ביוני 1967. 

אם הנוקטים בשיח זכויות היו עושים זאת בכנות ומנקודת מוצא אוניברסאלית היה עליהם לפנות לממשלת ישראל בדרישה שתסיר את ריבונותה מהמקום, ולאחר מכן תציע לעולם האסלאם להפוך את כול מתחם הר הבית/ חראם אל-שריף כולו למתחם אוניברסאלי, הר האלוהים, כולל הכותל המערבי שהוא על פי היהדות והאסלאם חלק ממתחם הר הבית. המשתוקקים להתפלל על הר הבית חייבים גם לשכנע את רשויות האסלאם שאין הם מתכוונים לשנות את אופיו הדתי הנוכחי של המקום ולא לאיים עליו. המציאות כיום הפוכה בתכלית. התביעה להתיר תפילת יהודים היא תביעה למימוש ריבונות במסווה של שיח זכויות. זיקה או זכות היסטורית ודתית לא גוררת אחריה ריבונות אוטומטית. האם ישראל תובעת ריבונות על קבר רבי נחמן באומן או על אחד מבתי הכנסת שמחוץ לישראל? 

העדר ריבונות ישראלית על מקום קדוש לא פוגמת במעמדו הדתי. הר הבית היה קדוש ביהדות תחת שלטון ירדן או הצלבנים באותה מידה שהוא קדוש תחת שלטון ישראל. תפילת יהודים על הר הבית לא הופכת אותו ליותר קדוש, והעדרה לא מפחית מהזיקה ההיסטורית והדתית של יהודים למקום או בקדושתו.