בלי כיתה ובלי בית - המלחמה הכפולה נגד ילדי מזרח ירושלים

אתמול הייתי בעיריית ירושלים לאיזשהו סידור. מחוץ לבניין העירייה עמדו עשרות תלמידות והורים מהכפר עיסאוויה שבמזרח העיר. יום שני ללימודים והן עומדות בכיכר ספרא ולא יושבות בכיתות כי ל-76 מהן, כיתות א-ו, אין איפה להתחיל את שנת הלימודים. אין. פשוט אין כיתות. תושבות ירושלים שחוק חינוך חובה חל עליהן במלואו, ומחייב גם את הרשויות לספק להן גישה לחינוך. אבל אין.

אלפי תלמידים במזרח ירושלים מוצאים את עצמם באותו מצב בתחילת כל שנת לימודים. על-פי דו"ח חדש של ארגון "עיר עמים", עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית חסרות בירושלים המזרחית 2,476 כיתות לימוד. כ-18,600 ילדים מוגדרים בדו"ח הזה כ"ילדים נעלמים", כלומר ילדים בגיל חינוך חובה שלא רשומים באף מסגרת לימודית ידועה ואין אחריהם כל מעקב. מדובר ב-14 אחוז מילדי ירושלים המזרחית.

כך ירושלים: במערב העיר בונים ובונים ובונים בכל פינה, ובמזרח העיר לא מצליחים לספק לתלמידים מספיק כיתות לימוד. הפתרון כתמיד יצטרך להגיע מצד ההורים – או שאלה ייאלצו לגייס את הכסף שאין להם כדי לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים, או שימירו עוד מבנים לא מתאימים בלשון המעטה לכיתות למוד, כמו מחסנים, לולים ועוד, ויחיו בפחד המתמיד מפני דחפורי העירייה שיבואו להרוס. או שלא ילמדו בכלל, ואז נראה את הילדים האלה מסכנים את חייהם בצמתים כדי למכור לנו מסטיקים ומצתים בשקל.

היה מכמיר לב לראות את הילדות הקטנות האלה, תיקי בית ספר סמליים על גבן, מסתובבות בכיכר. חלקן נשאו שלטים, חלקן שרקו בכל הכוח במשרוקיות כדי להסב אליהן תשומת לב; לשווא. במהלך השעה הארוכה שעמדתי שם, לא ניגש אליהן או אל הוריהן ולו אדם אחד מבאי הכיכר כדי לשאול על מה הם מפגינים. פלסטינים מפגינים, מה עוד חדש בעיר. ועוד עם שלטים בערבית. מי יטרח לקרוא. כשביקשו להיכנס עם אחד ההורים לבניין העירייה, השומר חסם את דרכן. ילדות פלסטיניות שאין להן איפה ללמוד לא רצויות במבנה הזה.

הנפש מתפצחת
בערך באותו זמן שהילדות והוריהן הפגינו בכיכר העירייה, זו שלחה דחפורים כדי להרוס ארבעה בתים בכפר וולאג'ה שחלק ממנו נכלל בירושלים בבולמוס הרחבת גבולות העיר ומאז עיריית ירושלים לא מסוגלת לא לבלוע אותו ולא להקיא והקשר היחיד שלה עם תושבי הכפר הוא צווי הריסה ודחפורים.

ארבעה בתים באבחה אחת. איבדתם פעם טלפון נייד? מכירים את התחושה הזו, כאילו פתאום איזה איבר חסר, העוגמה שמלווה לאורך היום? קרס לכם פעם המחשב? הבעתה הזו, האבל על כל החומר שעכשיו צריך לשחזר ומי יודע אם נצליח בכלל ומה הדברים שהלכו לאיבוד לעד? פרצו לכם פעם לבית? הצמרמורת הזו למחשבה על הידיים הזרות שפלשו ופשפשו, החפצים יקרי הערך שנעלמו, אלה עם הערך הסנטימנטלי שנהרסו, הכעס, הזעם, חוסר האונים?

יצא לי לעמוד ליד אנשים שמסתכלים על הדחפור הורס את ביתם. גם בתוך מהומת האלוהים והרעש הבלתי נסבל יכולתי לשמוע את הנפש שלהם מתפצחת. זה לא העוגמה, הבעתה, הזעם או חוסר האונים מהסוג שיצא למי מאיתנו אולי לחוות פעם. זאת קריסה פנימית. זה מה שמשיתה ישראל על פלסטינים על בסיס יומי. מכל מופעי הכיבוש, הריסת בתים היא אחד הברבריים והנתעבים, ואחד השגורים ביותר.

תראו בציר של יום אחד, אקראי לחלוטין: החרבת בתים של אנשים שחטאם הגדול הוא שנשארו על אדמתם, ושלילת החינוך של ילדיהם כדי לוודא שלא רק הווה, אלא גם עתיד לא יהיה להם. פרוייקט יסודי מאוד, הכיבוש הציוני.