למה גדעון לוי לא סובל את ירושלים

בערב יום העצמאות שבתי מטקס המשואות האלטרנטיבי של ארגון "יש גבול" בירושלים. הלילה כבר ירד אך השמים טרם הוצפו בזיקוקים המסיימים אתהטקס הרשמי בהר הרצל, לא רחוק משם. אוטובוס קו 14 שבו נסעתי היה חצי ריק. הנהג, דובר הערבית, לא היה בקיא במסלול המפותל. בכל פעם שהגיע לקרן רחוב הוא פנה אל הנוסעים והם הדריכו אותו בנחת עד לצומת הבא, וכך מתחנה לתחנה.

ההתרחשות, הנוגעת ללב במובנים רבים, הציפה בי מחדש את הדכדוך שחשתי באותו בוקר למקרא רשימת 67 "אהבותיו" של גדעון לוי. העיתונאי, המוערך עלי מאוד בדרך כלל, מסכם את יחסו לירושלים בכך שהדבר הטוב היחיד בה הוא היציאה ממנה מערבה. למה ציפיתי? אחרי הכל בתוך עמו יושב לוי, מפת אהבותיו ושנאותיו ממסגרת את תבנית נוף מולדתו החברתית והמגדרית: רמת אביב א' (הא' בהדגשתו).

עשירית מאוכלוסיית ישראל מתגוררת בירושלים והיא המראה שהישראלים, אפילו לוי, שונאים להביט בה. 40 אחוז מתושביה הם פלסטינים, לא-אזרחיםהנתונים תחת כיבוש. 60 האחוז הנותרים הם כל האחרים: חרדים, מזרחים, דתיים וחילונים שרמת הכנסתם לרוב נמוכה מהממוצע. זוהי מציאות בלתי אפשרית שנכפתה על הירושלמים לא מכוח בחירה שלהם אלא בשל סירובם של כלל הישראלים להגיע לפתרון מוסכם עם הפלסטינים. אם המציאות הזו בכל זאת מחזיקה מעמד זה לא למרות אלא בגלל הירושלמים.

בעוד תל אביב השבעה מקיפה עצמה בגדרות בלתי נראות, בירושלים החצויה והמגודרת עוסקים מכורח גם בבניית גשרים. כל יום בירושלים עשוי מאינספור אינטראקציות יומיומיות חוצות גבולות ואוכלוסיות, שלא היו אפשריות ללא חוכמת הרחוב הירושלמית. אלפי ירושלמים מכל חלקי העיר נפגשים במקומות העבודה, בקניונים, ברכבת הקלה, בבתי הקפה, במכוני הכושר ובפארקים.

בירושלים יש חברה אזרחית תוססת דתית-חילונית הפועלת נגד כפייה דתית והדרת נשים ולהט"בים, כמו גם נגד גזענות והדרה של פלסטינים במרחבים הציבוריים. הפעילים של הקבוצות האלה מתעמתים עם פעילי להב"ה בכיכרות כמעט מדי שבוע, ולא אחת גם חוטפים מכות. כאשר המחנה הציוני, ואחריו הליכוד והבית היהודי, יצאו עם תוכניות להפרדה חד-צדדית של שכונות פלסטיניות שמשמעותן טרנספר של כשליש מתושבי ירושלים המזרחית מהעיר, התארגנה קואליציה מערב-ירושלמית חוצת מחנות פוליטיים להדוף את התוכניות.

ירושלים אינה מקום אידילי, אך בעידן של הסלמה פוליטית וכשהממשלה מסיתה אוכלוסיות אלה באלה מדי יום, היכולת של הירושלמים לנהל את המרחב הכאוטי שבו הם חיים במינימום נזקים ותוך הכרה הדדית היא לחלוטין לא מובנת מאליה.

מי שהכריז שפתרון שתי המדינות מת, כדאי שיטפס במעלה כביש מס' 1 מזרחה ויבקר בירושלים. לטוב ולרע, זה המקום היחיד שבו חיות שתי אוכלוסיות גדולות, ישראלית ופלסטינית, במרחב עירוני פוליטי משותף גם אם בלתי שוויוני בעליל. אם לוי כה מתעב את ירושלים, איך הוא מדמיין בעיני רוחו את המדינה האחת שהוא מטיף לה?

ככל הנראה, העתיד ידרוש מאיתנו פתרונות יצירתיים, זמניים או קבועים, שיהיו מבוססים על ריבונות גמישה ועל מרחבים משותפים כאלה או אחרים. בכל קונסטלציה פוליטית יחיו זה לצד זה שני עמים בירושלים וניסיון החיים המשותף, על כל מורכבותו, יכול וצריך לתרום לפתרון צודק ובר קיימא. עד אז, לא נוכל אלא להמשיך לנהוג בזהירות, תוך גישוש הדדי מתחנה לתחנה. בינתיים, ברמת אביב א' ימשיכו, ככל הנראה, להצביע למחנה הציוני או ליש עתיד, להגביה חומות ולגדל טייסים.