סינדרום ירושלים: אם אנו חפצי חיים, חייבים להעלותה על ראש שמחתנו

"יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרה השבת על ישראל". על אותו משקל ניתן לומר ש"יותר מששמרו ישראל על ירושלים, ירושלים שמרה על ישראל". היהודים לא הצטיינו בשמירה על העיר: הם גלו ממנה פעם אחר פעם, כאבו והושפלו כשחרבה, והתגעגעו אליה בבבל, בספרד, במרוקו ובפולין. ירושלים מצדה שמרה על היהודים, בהיותה מושא לגעגועים לקשר שבין עם, ארץ, עיר ואמונה. 

אנחנו נמצאים בצומת חשוב בהיסטוריה: ירושלים כמושא געגועים מאבדת מכוחה מתוקף זה שהיא יומיומית ונגישה, ואולי גם בשל העובדה שישראל מכבדת יותר את ממלכת תל אביב מאשר את ממלכת ירושלים. לכן מוטל על דורנו לבנות ירושלים של מטה, שתהיה ראויה לאלפיים שנות געגוע.

המשיכו לעקוב בעמוד הפייסבוק שלנו 

מי שהקים את ירושלים לראשונה כעיר בירה רוחנית ומדינית היה דוד המלך. הוא שכבש אותה מידי היבוסים, הביא אליה את ארון הברית ואיחד סביבה את כל שבטי ישראל. המקרא, מינימליסטי בדרך כלל, משרטט לנו בנדיבות רבה קווים לדמותו של דוד וכנראה זה לא במקרה. הוא האבטיפוס של המנהיג שביכולתו לממש ריבונות יהודית בארץ. אם אנחנו רוצים ללמוד, לא רק איך ירושלים תשמור עלינו אלא איך נשמור עליה, אולי אפשר ללמוד מדמותו של האיש שייסד אותה כבירתנו. 

# # #

היצירה הנצחית של מזמורי תהילים מיוחסת לדוד. מרתק לחשוב על הלוחם יפה התואר והמוזיקלי, שרותם את כל כישרונו, מרצו וזמנו הפנוי כמלך, לשירת הלל לאלוהיו. השירה של דוד היא אנכית ולא אנוכית. היא לא מבקשת ליצור שם לכותבה או לצבור קהל. היא רוצה לעשות למען שם ה', ובכך לבנות זהות לעמו. 

זה סוג התרבות שירושלים צריכה להיות הבית שלה. תל אביב יכולה להיות הבית של השידור המסחרי הרוחבי, זה שהמוטו שלו הוא מה שהקהל רוצה לראות, אבל ירושלים, שעתידה לאכלס את השידור הציבורי החדש, צריכה לקחת מדוד את היות התרבות מקור לזהות. את השידור הציבורי הירושלמי צריכה להנחות השאלה מה אנחנו צריכים להיות, ולא מה אנחנו רוצים לראות. 

# # #

מי שהסתובב השבוע בירושלים, בוודאי ראה את המודעות שתלתה עמותת עיר עמים הזועקות מן הכתלים, "עיר מאוחלקת". כוונתם לומר שירושלים אינה של העם היהודי בלבד, אלא של העמים כולם ושעליה להתחלק ביניהם שוב. 

כדי לענות על השקר הזה, מספיק להיזכר במעמדה של ירושלים תחת שלטון ירדן. היא לא הייתה עיר הבירה של הממלכה ההאשמית, אף על פי שכל המקומות הקדושים היו בשליטתה. זהו המיתוס של האויב, והדבר הראשון שצריך למוטט. זה מה שעשה דוד בקרב מול גוליית, השאר כבר קרה לבד.

אסור לנו למצמץ מול גוליית ההסברה הפלסטיני. אין שום עם או דת בעולם שירושלים היא מרכזם, מלבד עם ישראל והיהדות. גם כשמוסלמי עולה להר הבית, הוא מתפלל לכיוון מכה. ההבנה שירושלים היא לב העם ולב הארץ פיעמה גם בלבם של לוחמי הפלמ"ח החילונים. הם ניגשו ללוי אשכול במלחמת ששת הימים וביקשו להיות אלה שיזכו לשחרר את העיר העתיקה. 20 שנה הם התהלכו בתחושת החמצה על נפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור, והייתה להם תחושה שההיסטוריה היהודית לא תסלח להם אם לא ישלימו את המלאכה. 

הפלמ"חניקים וממשיכיהם לא היו דתיים, אבל הייתה להם תודעה לאומית והיסטורית, שבלעדיה מגיעים מהר מאוד לססמאות הריקות של עיר עמים. עיר עמים לא תביא לדו־קיום, משום שהיא מחזקת את המיתוס השקרי של שוויון בין הזיקה המוסלמית והיהודית לעיר. המיתוס הזה הוא גוליית שניצב מול דורנו בזירה הבינלאומית, ועיר עמים רצה להתחבק איתו.

# # #

בתחילת דרכו מלך דוד על ממלכת יהודה שבירתה חברון, ואילו על ממלכת ישראל בצפון מלך איש בושת בנו של שאול. אחרי הירצחו של איש בושת נמשח דוד למלך על כל ישראל. 
דוד ראה את תפקידו העיקרי באיחוד כל השבטים לעם מלוכד אחד שבירתו ירושלים. ירושלים צריכה להיות עיר שיש בה מקום לכל השבטים: גם לחרדים, גם לחילונים, גם לעניים, גם לעשירים, גם לעולים חדשים וגם לירושלמים שהם דור עשירי בעיר. 

איך עושים את זה? יש הרבה דרכים, אבל הדבר החשוב ביותר הוא בנייה. בירושלים כיום אין בנייה מסיבית בגלל החשש מביקורת אירופית ואמריקאית. יש חשיבות בהצהרה השלטונית שירושלים היא לא של הקהילה הבינלאומית אלא של מדינת ישראל, ושמותר לנו ואף מוטל עלינו לבנות בה. אבל זה לא הכל: אם ירושלים תפסיק לגדול, מחירי הדירות יאמירו עוד, והעיר תהיה לעשירים בלבד. אם ירושלים תפסיק לגדול, סטודנטים וצעירים לא יוכלו לגור בה. אם ירושלים תפסיק לגדול, היא לא תוכל להיות מקום שמאחד את כל השבטים בעם. 

עבר, הווה ועתיד

בשנת 1995 התראיין עמוס עוז ל"מעריב", וכך אמר: "העתידנות היא ההווה, היא תל אביב, היא שפלת החוף. אני חושב שהשפלה כבר ניצחה, וירושלים תהיה עיר שאנשים נוסעים אליה מישראל כמו לחוץ לארץ, כמו לראות את העבר. במלחמה בין ירושלים לתל אביב, אני כולי לצד תל אביב - שפיות, חילוניות והווה. זה דבר חולה שחברה חיה רק בעבר ובעתיד. זה מסוכן נורא, זה הורג אנשים". 

אין כל בעיה עם עיר שהיא הווה. כבר ב־1906 אמר עקיבא אריה ויס בנאומו באסיפת ייסוד אחוזת בית: "כמו שניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה... היא תהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ ישראלית". 

ויס היטיב לנבא את אופייה של העיר המודרנית, וגם כבודה של ניו יורק במקומה מונח, אבל מה שהורג אנשים ועמים זה כשהם לא חיים את העתיד ואת העבר יחד. זה קורה כשעם מפסיק לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה בהווה שלו, עם שמוותר על בניית העתיד בשביל הווה אגוצנטרי.

דוד הפך את ירושלים למרכז חיים מדיני, כלכלי ומנהלי, ועם הבאת ארון הברית גם למרכז עבודת ה' ולעיר משפט וצדק. ירושלים הפכה לעיר מרכזית בתולדות האנושות. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לדאוג שירושלים תמשיך להיבנות כמרכז חי ופועם של תרבות עברית, משילות ואחדות של שבטי ישראל.