שרה קרמר

כשהתחלתי את עבודתי עם עיר עמים השנה הייתה 2004. ירושלים הייתה בעת ובעונה אחת פתוחה וסגורה יותר מכפי שהיא כיום.  

האינתיפאדה  החלה לדעוך; אלפי ישראלים ופלסטינים נהרגו בשנים לפני כן. מעט ישראלים נהגו אז לבקר בעיר העתיקה; מעט פלסטינים הגיעו לקניונים הישראליים. גדר ההפרדה הייתה בשלבי הקמה סביב ירושלים. באבו-דיס אנשים נדחקו דרך לוחות בטון כדי לצאת ולהיכנס אל העיר. כשנכנסתי לבית קפה, עדין בחנתי את סביבתי כדי לראות אם מישהו נראה כמחבל-מתאבד. אריאל שרון היה ראש הממשלה; יאסר ערפאת עמד בראש הרשות הפלסטינית, בכלאו/מפקדתו שבמוקטעה. הר חומה א' הייתה עדין בתהליכי בנייה, הר חומה ב' טרם החלה להבנות; רק אלפים בודדים התגוררו שם, מסתופפים על ראש ההר.

 

תחנת משטרת ש"י עדין פעלה בראס אל עמוד; היו התחלות עבודה (לא מאושרות) על תשתיות בE-1,  אך עדין לא הוקם שם כל מבנה. אני זוכרת פגישה בראס אל עמוד, כשתחנת המשטרה עברה  לאזור  E-1, שבה מנהיגים מן הקהילה שאלו את עיר עמים איך ביכולתנו לעזור להם להסב את המתחם העצום לקמפוס חינוכי, כדי לענות על הצורך שלהם באלף כתות לימוד.

 

הסיורים שלנו החלו בהדרגה לצבור מוניטין; עיר עמים הייתה הארגון היחיד שהציע סיורים בירושלים המזרחית. למעשה, עיר עמים הייתה הארגון הישראלי היחיד שעסק בגלוי בנושאים השנויים במחלוקת בירושלים. אחת מההצלחות של עיר עמים היא שכיום הרבה ארגונים ישראלים מעורבים במאבק להפוך את ירושלים לעיר הוגנת יותר.

 

ב-2004 עסקנו בפיתוח הלקסיקון שלנו (שכונות/התנחלויות, סיפוח/כיבוש/איחוד) כשהאתוס השולט היה עדין בירה נצחית ובלתי ניתנת לחלוקה.  הסיורים שלנו אז התמקדו בגדר ההפרדה. עיר עמים, כמו ארגונים רבים אחרים,  הייתה מעורבת בדיונים משפטיים בניסיון לשנות את תוואי הגדר – בשיח' סעד (מקרה שבו במשך כמה חודשים חשבנו שניצחנו), סביב ראס חמיס ומחנה פליטים שועפאת. בתקופה זו ארחנו בסיורינו יחידות צבאיות, חברי כנסת ואפילו שרים, קציני מג"ב, מנהלים ירושלמים  וחברי הקהילה הדיפלומטית, כדי לראות את הגדר שבנייתה טרם הושלמה ולהבין את השלכותיה.

 

עבדנו אז בגלוי עם אקטיביסטים פלסטינים רבים – בסילוואן, בית חנינא, א-טור, וואדי ג'וז, ג'בל מוכבר, עיסאוויה. עבדנו עם שותפים פלסטיניים כדי לעורר את מודעות הציבור הפלסטיני בירושלים המזרחית לזכותו להצביע במערכות הבחירות לרשות הפלסטינית בשנים 2005 ו-2006.

 

במהלך העשור של ההתדיינות בעתירתנו לבית המשפט העליון יצרנו קואליציה פלסטינית- ישראלית לקידום החינוך הפלסטיני בירושלים.  יחד עם הלל ברדין, פפה אללו, חוסם ואתד, ועד ההורים של מזרח ירושלים והאגודה לזכויות האזרח – אספנו נתונים, כתבנו דוחות, ניהלנו קו חם שאפשר ליותר ממאה ילדים לזכות בחינוך ציבורי, זכינו לסיקור נרחב בעיתונות, הבאנו את ועדת החינוך של הכנסת (כולל זאב אלקין) לסיור בבתי ספר במזרח ירושלים ושכנענו את משרד החינוך להקציב מיליוני שקלים לבניית בתי ספר. למרות שעדין לא הגענו לאלף הכתות הנחוצות, כשלוש מאות (בערך 10 בתי ספר) נבנו או נמצאות בשלבי בניה, כתוצאה מעבודתנו המשותפת.

 

היה לעיר עמים הכבוד לעזור למספר ארגונים פלסטיניים בשלבי התפתחותם. חלקם עבדו במשך מספר שנים ונסגרו וחלקם הולכים ומתחזקים כיום. ארגונים אלו בנו בתי ספר, הצילו חיים, הגנו על בעלי בתים, יצרו רשתות של עסקים ועזרו לנערות פלסטיניות לגלות שגם הן יכולות לכתוב שירה ולשחק כדורסל. 

 

לאורך השנים, בעבודה משותפת עם ארגונים אחרים ועם תושבים, היו לעיר עמים כמה הצלחות גדולות – הפסקת השימוש הנרחב בחוק נכסי נפקדים כדי להשתלט על אלפי דונמים בדרום מזרח ירושלים, שמירה על שכונת אל בוסתן מפני הריסת בתים והקפאת המצב ב1-E ובגשר המוגרבים.

 

אבל ירושלים של שנת 2012 היא עיר עצובה, ענייה ומיואשת  יותר מזו של 2004.

 

למרות שגבולות ירושלים אינם מוסכמים היום יותר משהיו בתחילת דרכנו, הגבולות כיום מוחשיים משהיו בשנת 2004. גבולות אלו יצוקים בבטון ושזורים בהתנחלויות, שכונות, כבישים, גנים לאומיים, אטרקציות תיירותיות ומסילות רכבת – היוצרים עובדה מוגמרת שבקושי יכולנו לדמיין בתחילת ימיה של עיר עמים.

 

אז במה זכינו ומה הפסדנו במשך שמונה השנים האחרונות? 

 

מצד אחד – התודעה הישראלית – לאחר הקמת גדר ההפרדה וההתנתקות הישראלית מעזה – קיבלה את רעיונות ההפרדה וחלוקת הארץ, גם בהקשר של ירושלים. אפילו מנהיגי ליכוד לשעבר הציעו שרטוט מחודש של גבולות אלו. השיח על בירה "נצחית, מאוחדת, בלתי ניתנת לחלוקה" איבד את מעמדו המיתי והוחלף, (לפחות לעת עתה) בשיח פרגמטי יותר, אם כי מקוטב – שבו יש מקום לדיון בהשלכות, "אינטרסים" ולניתוח ענייני. לעיר עמים תפקיד מרכזי ביצירת שינוי זה.

 

מצד שני – ירושלים המסופחת/ מאוחדת/ כבושה מנותקת בעוצמה מפלסטין ומחוברת לישראל, ואופייה הישראלי בלבד קונה  לו אחיזה יותר ויותר. כמו שלימדני אריק אשרמן, המדיניות הישראלית בירושלים יוצרת מצב שבו "נקבל את מה שאנו רוצים", אך לא נרצה את מה שנקבל. אם תצליח ממשלתנו, בעבודה יד ביד עם ארגוני מתנחלים, בהפיכת ירושלים של אחרי 1967 לבלתי ניתנת לחלוקה, נאבד את האפשרות לפתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי – פלסטיני, וירושלים תיוותר עיר אומללה, פונדמנטליסטית ובליבה  אוכלוסיה עניה ומשוללת זכויות.

 

כל הישראלים ללא קשר למקום בו הם ממקמים את עצמם בדיון הפוליטי – בימין, בשמאל או ב"מרכז" הפוליטי שלעד מתרחב, יצטרכו לתת את הדעת על כך. יתכן וכבר הגענו לנקודה זו. עיר עמים מתמודדת היום עם שאלה זו בדיוק: כיצד עלינו לפעול אם הגענו לנקודת האל-חזור? באיזו דרך נלך?

 

החברה הפלסטינית בירושלים השתנתה גם היא בשמונה השנים האחרונות. אני רואה זאת כמובן כישראלית המתבוננת על חברה זו, מבחוץ. מנקודת מבט זו, נראה שאבדה חלק מהעמימות היצירתית, שפעמים רבות אפשרה התגוננות מפני רעידות אדמה הנובעות מהתזוזות הטקטוניות של הסכסוך שלנו. פלסטינים ירושלמים תמיד היו חצויים ועל כן מיומנים בתמרון שבין התמודדות עם השלטון הישראלי על מנת לשפר את חיי היומיום לבין קבלת החלטות עקרוניות כחלק מן המאבק כנגד הריבונות הישראלית על ירושלים. הוויכוח המתמשך לגבי השתתפות בבחירות לעירייה הוא דוגמא קלאסית לכך.

 

לאורך שמונה השנים האחרונות, בעוד שדור צעיר יותר נוקט בפעולה ישירה כדי ליצור פתרונות על בסיס מקומי, נראה שהפעולה הקולקטיבית  דועכת ואילו ההתפוררות הולכת וגדלה: הן פלסטינית/פלסטינית והן ישראלית/פלסטינית. 11 שנים לאחר מותו של פייסל חוסיני והחרמת האוריינט האוס, לשכת המסחר ומוסדות לאומיים אחרים, וחמש שנים אחרי שגדר ההפרדה הושלמה למעשה, ההנהגה הלאומית הפלסטינית מוציאה הרבה פחות הון פוליטי כדי להתמודד עם נושאים הקשורים לחיים בירושלים מאשר עשתה לפני עשור.

 

אנו תקועים בסטטוס קוו נוקשה ומקוטב שבו פלסטינים וישראלים נפגשים בקניונים וברכבת הקלה של מזרח ומערב ירושלים, לפעמים באלימות, אך על פי רוב - באדישות. אנו תקועים בתוך שדה של אינרציה שבו מחירי המצב הנוכחי מצד אחד, והתועלת של פתרון עתידי מצד שני, אינם גבוהים מספיק בעיני הציבור על מנת להניע לקראת שינוי.

 

במאזן סבוך זה, עיר עמים ממשיכה להחזיק בעמדה החשובה של חוסר נחת : להצביע על כך שאל לנו להסתגל לסטטוס קוו ושהוא אינו טוב לנו: לא לישראלים, לא לפלסטינים ולא לאזור. על עיר עמים ועל שותפיה להמשיך במלאכה החיונית להצביע כל הזמן על "הדרך שלא נלקחה", ולשמור על הגישה לדרך זו.  כפי שציטט מוריאל בסיורנו האחרון מדבריו של אברהם יהושע השל – הייאוש הוא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

 

אני מאמינה ששינוי חברתי הוא מעין מרוץ שליחים. במישור המקצועי, אני מעבירה כעת את הלפיד לאחרים. ברמה האישית, נדבקתי כנראה בזן מסוים של סינדרום ירושלים.  

 

אסיים במילותיו של הרב והחכם הגדול רבי טרפון,  אותו ציטט אבי פעמים רבות כשגדלנו: "לא עליך כל המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל  ממנה"  (פרקי אבות ב, ט"ז)