מראה ירושלים מן “הטיילת” המתפתלת על מורדות הר העצה הרעה, בין אבו טור לג'בל אל־מכבר, הוא מן היפים במראות שעיר יכולה להציע. העיר העתיקה הפרושה על גב המדרון האחר - כיפת הסלע, כנסיית הקבר, מגדלי כנסיות, צריחי מסגדים, מדרון השכונה היהודית המשיג את חומת הר הבית בואכה הכותל, העיר החדשה מזה והר הזיתים מזה - אין בלתה. אל הפארק הגדול המרושת שבילים והנחצה בטיילת עצמה, מגיעים אנשי כל הקהילות שבירושלים, ובעיקר אלו החיות את חייהן סביבו. יהודים כערבים. יושבי המקום ואורחיו מתערבבים אלו באלו, בלא שידעו שהם “דו קיום”. הם פשוט שם. חיים זה בצד זה, בלא לתת על כך את הדעת, ובלא שהאחד מפריע לרעהו. אין זו אידיליה. זו מציאות יום־יומית בעלת סף מתיחות גבוה יחסית, המאפשר למרכיבים היסודיים של ההוויה הירושלמית להתקיים זה בצד זה מתוך הכרת גבולות המציאות.
במרחק קילומטרים ספורים משם, בלב ירושלים המערבית, סמוך לבניין האקדמיה הישראלית למדעים, ליד מכון ואן ליר, לא הרחק מבית הנשיא, מרחק נגיעה מתיאטרון ירושלים, מוצבת זה ימים אחדים, ימי טרם בחירות, מודעה גדולה, צעקנית, שזו לשונה: "מפחיד בפארקים? חייבים את..." מתחת לכתובת המבטיחה רק טוב הזאת מופיעה דמותה של ההבטחה עצמה, דמות כמעט סטריאוטיפית של עסקן דתי־לאומי בגיל הביניים, לא ממש מזוהה לפי שעה. על פי הצירוף שבין דמותו במודעה לבין תכניה וסגנונה, ניתן להניח את זיקתו לקבוצות המתנחלים הירושלמיות, הפועלות לפני ולפנים, בלב ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בעיר, החל במתנחלי סילוואן ששם כידוע הכל התחיל, דרך פולשי שייח ג'ראח, הרובע המוסלמי, בואכה הר הזתים, “גואלי אדמות” למיניהם, הדוחקים בהתמדה את אזרחיה הפלסטינים של ירושלים ממקומם ומושיבים במקומם מתנחלים צעירים נחושים, הנוטלים חלק פעיל בפרויקט נישול האוכלוסייה הערבית הירושלמית ממקומה.
למי התכוון אפוא אותו עסקן מתנחלים לכאורה במודעת "המפחידים בפארק"? נראה שלא התכוון להגן על צעירים ממזרח העיר מפני פוחחים ירושלמים, המתנכלים להם שוב ושוב ברחובות ובגנים במערבה; גם לא לעורכי הלינץ' ההוא או ליורקים בפניהם של אנשי כמורה הנקרים על דרכם. אלו אכן זקוקים להגנתו הנמרצת של איש ציבור הגון שעדיין לא נמצא. נראה כי ההוויה המטרידה אותו היא דווקא זו שתוארה בפתח הדברים. הסימנים להתהוותה של מציאות משותפת בעתיד נראים בעיניו מאיימים דיים כדי לצאת לרחוב עם מודעת הבחירות הנזכרת, ובעצם עם סדרת מודעות באותה הרוח, הרוח שבה בחר לפתוח את הקריירה הפוליטית שלו. סימנים שכאלו, קלושים ככל שיהיו, אכן מאיימים על הסדר החדש שפעילות מתנחלים יוצרת בירושלים, וכפי שמלמדות המודעות הנזכרות, יש מתוכם כאלו שיעשו הרבה שלא יתקיים.
עד לרגע זה נראה כאילו הרחוב הירושלמי עובר לסדר היום על הופעתה של מודעה זו בקרבו, ושל אחרות, אולי אף גרועות הימנה: למשל זו שקיבלה את הכותרת "קוקוריקו מואזין?" גם הקירבה מעוררת הזוועה שבין המודעות ההן לדומותיהן זה לא כבר, במרחבים הציבוריים בגרמניה בשנות השלושים, לא שימשה נורית אזהרה או מחסום שאין לחצותו, ודאי לא למי שעשה זאת, אך נראה שגם לא כל כך ליושביה היהודים של העיר רבת העמים, התרבויות, האמונות והדעות הזאת, שלא הקיאו את שלטי ההסתה הללו מקרבם. הדמיון החוזר בין פעולותיהם של לאומנים ישראלים בירושלים כלפי אזרחיה הערבים לפעולות הארגונים ההם אז ושם, אינו משמש אור אדום זה כבר. כאילו הפנמת מסרים גזעניים בוטים בציבור היהודי בירושלים היא עניין של מה בכך, כאילו הפגיעה בתושביה הערבים של העיר אינה עניינו של כל אחד מתושביה האחרים, כאילו השמירה על הסיכוי לקיים הוויה משותפת בירושלים אינה אינטרס של כל אחד מאתנו.
פרופ’ ריינר מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ונמנה עם הנהלת עמותת עיר עמים