קראו את הדוח המלא בקובץ המצורף
כבר בשנת 2001, לפני יותר משני עשורים, קבע בית המשפט העליון כי הרשויות הישראליות מפרות את חובתן החוקתית לחינוך לאור המחסור העצום בכיתות במזרח ירושלים (בג"ץ 3834/01 חמדאן ואח' נ' עיריית ירושלים; בג"ץ 5185/01 בדריה ואח' נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, פס"ד חלקי ניתן ביום 29.8.01); בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך, ניתן ביום 6/2/2011).
על אף קביעות בית המשפט וכפי שמדגים דוח זה ודוחות קודמים לו, המחסור בכיתות במזרח ירושלים מוסיף וגדל. והמחסור בכיתות זולג, כפי שיתואר בדוח זה, גם לנתוני נשירה קשים, ולכמעט שליש מילדי מזרח ירושלים שנעלמים לגמרי ממעקב רשויות החינוך.
החלטת הממשלה 3790 לצמצום פערים חברתיים כלכליים במזרח ירושלים משנת 2018 יכולה הייתה להתמקד במחסור בכיתות, ובנתונים הקשים הנוספים כאן, אך עיקרו של פרק החינוך בהחלטה מוקצה להשקעה בהעברת תלמידים לתכנית הלימודים הישראלית. יותר מ-43% מסך תקציב הממשלה המיועד לחינוך במזרח ירושלים הותנו במעבר ללימודי התכנית הישראלית, בה לומדים 16% מסך התלמידים בבתי הספר, ופחות מ-13% מכלל הילדים הפלסטינים זכאי החינוך במזרח ירושלים. מדובר בהטיה בשל שיקולים זרים פוליטיים שמתכחשים לזהותם הקולקטיבית של הילדים הפלסטינים במזרח ירושלים, ששום תוכנית חינוכית אחרת לא תעקור אותם ממנה.
טוב היה לו ישראל הייתה מקצה את מירב המשאבים בתחום החינוך במזרח ירושלים לפתרון הסוגיות הבוערות: המחסור בכיתות, הנשירה והילדים הנעלמים, ולא בהעברת הילדים הפלסטינים מתוכנית הלימודים הפלסטינית לישראלית.
קראו את הדוח המלא בקובץ המצורף
Print
PDF version