מאז החלה ממשלת ישראל להטיל סימן שאלה על פתרון שתי המדינות, החלה זליגה של פרקטיקות הנהוגות בשטחי c לשטח ישראל. הראשונים לחוש את המדיניות החדשה היו תושבי ירושלים הפלסטינית. במקום לשחק בכדור ספגו ילדים פלסטינים כדורי ספוג שחור, ובואשים משטרתיים מילאו את כיתות הלימוד בנוזל שריחו נישא באויר ימים רבים, ובישר על סירחון המדיניות החדשה.
ככל שפתרון שתי המדינות מתרחק מהעין, האכיפה הסלקטיבית ו"אחותה" הענישה הקולקטיבית חודרות גם אל תוככי הקו הירוק. שבוע שעבר העלה ראש הממשלה פוסט על "כוחותינו" שהרסו את בתי התושבים בקלנסווה, ושם על השולחן את העובדה שיש את 'כוחותינו' ויש אותם. החוק נמצא בצד אחד ואינו מגן על כולם. הבוקר היה זה תורה של אום אל חירן.
בירושלים מציאות זו של מערכת תכנון ואכיפה אחת, שפועלת באופן שונה לאוכלוסיות שונות, פועלת כבר זמן רב. ככל שנתרחק מפתרון שתי המדינות נקבל עוד ירושלים ועוד אום אל חירן, אלא שבשלב מסויים אפילו הטרגדיה האנושית של אנשים שמאבדים את ביתם תפסיק לעניין את התקשורת הישראלית. מתי למשל שמעתם לאחרונה בתקשורת הישראלית שבשנה החולפת נהרסו יותר מ 130 יחידות דיור ומאות אנשים וילדים בירושלים נותרו ללא קורת גג?
וכך בחסות המדינה האחת, בין ירושלים לחירן, ייגדל דור של ילדים שבעבורם החוק הישראלי הוא זכרון ביתם ההרוס.
Print
PDF version בלוג