פריז יכולה להציל את פתרון שתי המדינות | אלון ליאל

אם תיקחו את מרבית הצעירים הישראלים, גם בשנות הארבעים לחייהם, לסיור בירושלים, הם לא יידעו היכן לשרטט את הקו הירוק. עובדה זו אינה רק מדד לבקיאות בגיאוגרפיה הלאומית של ישראל, אלא משקפת את הצלחת מפעל ההתנחלויות. מאז 1967, ההתרחבות המתמדת של השכונות הישראליות במזרח ירושלים, ובמקביל הוצאת השכונות הפלסטיניות מהנרטיב הישראלי, אפשרו את מחיקתו הכמעט טוטלית של הקו הירוק בתודעה הפוליטית של הציבור הישראלי. כעדות להצלחה זו, בקרב ישראלים בגילאי 18-29, רק 40% יודעים שלא החלנו את ריבונותנו על "יהודה ושומרון", בעוד 63% חושבים שההתנחלות אריאל מצויה בתוך שטח מדינת ישראל.
 
נתונים אלו, שהתפרסמו לאחרונה בסקר של ה"וושינגטון פוסט", לא היכו אותי בתדהמה. כחבר בהנהלת "עיר עמים", עמותה הנאבקת מזה שני עשורים לסייע בקידום הסדר מדיני בירושלים, ראיתי את שאלוני המשוב שמילאו למעלה מ-35,000 משתתפים – ברובם ישראלים – בסיורים שקיימה העמותה במזרח ירושלים מאז שנת 2000. הפער בידע על מזרח העיר הוא עמוק, רציני וחוצה מעמדות: פרופסור באוניברסיטה העברית שלא היה מודע לכך שמשרדו משקיף על השכונה הפלסטינית שיח' ג'ראח; פעיל דיור בהר חומה שלא ידע שהשכונה ממוקמת במזרח ירושלים. עבור אותם משתתפים שגדלו לאחר עידן אוסלו, המונח "כיבוש" איבד את תחושת הדחיפות המוסרית; הם לא חיו במצב אחר שישמש בסיס להשוואה והמנהיגות של ישראל אינה מציעה חזון הממחיש כיצד תרחיש עתידי – מלבד סיפוח נוסף – עשוי להיראות.
 
זו בדיוק הסיבה שהחברה האזרחית קריטית כל כך לדיון הציבורי הנוכחי על ההתפתחויות הבין-לאומיות האחרונות, בפורומים הנעים מהאו"ם ועד לוועידת פריז. מההתחלה, מארגני יוזמת פריז הבינו שחברות אזרחיות תמיד מילאו תפקיד מכונן בהכוונה ובניווט של תהליכי משא ומתן וביישום הסכמי שלום בחברות פוסט-קונפליקט, וזו הסיבה שאחת מקבוצות העבודה שבבסיס היוזמה מוקדשת לחברה האזרחית. המארגנים מודעים לכך שארגוני שלום ישראליים עוסקים בסנגור כדי לקדם הסדר מדיני – ולבלום התפתחויות הפוגעות בסיכויים להסדר – באמצעות הליכי תכנון מקומיים, בכלים משפטיים ובקרב דעת הקהל הישראלית. הנקודה היא שאין דבר שישמח את "עיר עמים" וארגונים דומים יותר מאשר לראות את ממשלת ישראל מרימה את כפפת המשא ומתן ומחזירה את התהליך המדיני למסלול.
 
המציאות הנוכחית – המשתקפת בכך שהליכוד הסיר את פתרון שתי המדינות מההסכמים הקואליציוניים, בבנייה הבלתי פוסקת בהתנחלויות, וכעת בדיבור על הכללת מעלה אדומים בגבולות ירושלים – מפריכה את ההצהרה הקבועה של ממשלת ישראל על נכונותה להיכנס למשא ומתן. בתוך החלל המנהיגותי הזה, נותרו ארגוני השלום, נאחזים בציפורניהם בפתרון שתי המדינות, ומנסים להפיח חיים בגחלים הכמעט-כבויות של פתרון שתי המדינות.
 
על כן, אם יוזמת פריז מקבעת את הקונצנזוס הבין-לאומי הגובר –המתבטא בהחלטת מועצת הביטחון 2334 ובעקרונות שהתווה מזכיר המדינה ג'ון קרי – שאם לא נעצור מיד את הבנייה בהתנחלויות, יבוא הקץ על פתרון שתי המדינות, אזי על ארגוני השלום לקדם את היוזמה ב"כן" מהדהד. החלטת האו"ם, שנתמכה בהצבעתן של 14 מדינות והימנעות מצד ארצות הברית, מכירה בהשפעתן הקטלנית של ההתנחלויות על פתרון שתי המדינות; מבחינה בבירור בין מדינת ישראל לבין השטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים המסופחת; וקוראת לישראל לנקוט צעדים מידיים כדי לעצור התרחבות נוספת. לפיכך, החלטה זו מהווה חבל הצלה לרעיון שתי המדינות. המזכיר קרי הגביר קריאה זו בחיזוק העיקרון שעל ירושלים להיות בירתן של שתי מדינות, בהכרה בין-לאומית, עם גישה מובטחת למקומות הקדושים בהתאם לסטטוס קוו הקיים.
 
ועידת פריז צריכה לשמש במה שתנצל את המומנטום שיצרו שתי ההתפתחויות המדיניות האחרונות, ותיצור מנוף להחייאת תהליך השלום הקפוא. הוועידה מחזקת את הקונצנזוס הבין-לאומי הגובר שבשנה הזו, שנת החמישים לכיבוש, עלינו להגיע להסדר מדיני מוסכם לסכסוך על יסוד פתרון שתי המדינות, המבוסס על גבולות ה-4 ביוני 1967 ועל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, עם ירושלים כבירתן של שתי המדינות, ותוך שמירה על ביטחון ישראל בתוך גבולות בין-לאומיים מוכרים.