בשלב הראשון מבקש הסרטון לנתק את השכונות מהעיר באמצעות השפה וקורא להן כפרים. מיד אחר כך הוא יוצר מצג שווא בכל הקשור לשטחים שסופחו לעיר. כשהקריין מדבר על "השטחים שסיפחה ממשלת ישראל ב 1967" נצבעות רק השכונות אותן מבקשת התנועה לנתק. שטחי האגן ההיסטורי והשכונות הישראליות שמעבר לקו הירוק אינם מסומנים, אף על פי שסופחו. כשהוא מציג את השכונות מחנה הפליטים שועפאט במקום שגוי, ולא חולפות שלוש שניות והוא מכליל גם את מחנה הפליטים קלנדיה בשטח שסופח, אף שרובו ככולו לא סופח.
בשנייה 35 מגיעה גולת הכותרת של מסע ההפחדה של התנועה: הצופה הישראלי שומע שבשנת 2020 ראש עיריית ירושלים יהיה ערבי. מעבר לעובדה שהפלסטינים מחרימים את הבחירות בירושלים באופן עקבי, החוק הישראלי קובע כי ראש העירייה צריך להיות אזרח ישראלי – והפלסטינים כידוע אינם אזרחים ישראלים אלא תושבים, כך שלמעשה הדבר אינו אפשרי מבחינה חוקית.
בכל מקרה, הקריין ממשיך וקובע שמדינת ישראל משקיעה 3 מיליארד ₪ בתושבים בירושלים המזרחית. ייתכן שזה נכון, אך מה הסכום שנכנס לקופת המדינה מהמיסים שמשלמים אותם 300,000 תושבים לא נאמר. מעניין מי יהיה הציבור הבא שיחליטו בתנועה שצריך לטרנספר מירושלים מסיבות כלכליות – תושבי הקטמונים? מאה שערים? או אולי יהיו אלו תושבי שמואל הנביא?
לא חולפות עשרים שניות ואנחנו נחשפים לטיעון חדש ומובלע: "הכפרים האלה שמעולם לא היו ירושלים הם איום בטחוני, דמוגרפי וכלכלי" – לידיעת התנועה: כבר חמישים שנה ששכונות אלו הן ירושלים. שכונות אחרות כמו פסגת זאב, רמת אשכול, הגבעה הצרפתית, הר חומה, גילה, ואחרות גם הן לא היו ירושלים עד שהוקמו ועכשיו כמובן שהן כן, כך גם כמעט כל העיר המערבית. על האיום הדמוגרפי והבטחוני עוד נדבר, אבל איום כלכלי? איך בדיוק מדמיין חיים רמון את ירושלים המערבית מצליחה לתפקד בלי כוח העבודה הפלסטיני של תושבי ירושלים המזרחית? הרי ניתוק של ירושלים הפלסטינית מירושלים היהודית יהווה פגיעה מוחצת בכלכלתה.
ואז מגיע "השלב הפשוט" – "איך עושים את זה?" שואל הקריין ומשיב: "הכפרים יקבלו מעמד של כפרים בגדה – כלומר שטחי B או C". גם אם נזרום איתו ונלך על מהלך חד צדדי שלא במסגרת הסכם – איך התנועה שרואה בכל פלסטיני בירושלים איום בטחוני על העיר, חושבת שתגביר את הביטחון כשפסגת זאב תהיה מוקפת בשטחי B, ותושביה יצטרכו להגיע מדי יום לביתם דרך פרוזדור צר המוקף בשטחי הרשות?
לא נלאה אתכם בכל אי הדיוקים, רק נזכיר לרמון וחבריו שמתיימרים להציל את ירושלים היהודית שהר הצופים היה בריבונות ישראלית גם אחרי 1948 בניגוד למשתמע בסרטון. לאחר הצגת "העובדות" מפר הקריין את הדממה ונותן קול למדיניות 'הטרנספר השקט' רבת השנים של מדינת ישראל בירושלים המזרחית: "נצמצם את אחוז התושבים הפלסטינים בירושלים" הוא מבטיח, "נחזק את ירושלים", ומסביר שלפי סקר שבוצע 70% מהציבור היהודי תומך בהיפרדות משכונות אלו. אנחנו שואלים – אם תומכים, למה לא בהסכם? הרי חוסר התוחלת של מהלכים חד צדדיים והפגיעה בביטחון שהם מביאים עימם, הוכחה פעם אחר פעם. כך גם במקרה הגדר שכבר הוקמה בירושלים, שגם אותה דחף רמון.
הפחדה כמו זו שנוקטת 'התנועה להצלת ירושלים היהודית' ודומותיה מקבעת את חוסר האמון בין שני הצדדים. במקומה יש לאמץ מדיניות של תקווה לעיר, שכוללת הכרה בירושלים כביתם של שני העמים ובירתם העתידית, וממנה יכולות להיגזר כבר עכשיו שורה של פעולות שיסייעו לשקם את האמון בין הצדדים.
Print
PDF version