קריאה לציבור הדתי לאומי ערב יום ירושלים והרמדאן/ יהודית אופנהיימר

לפני שנים רבות, כתלמידת אולפנא השתתפתי ב- "ריקוד הדגלים". באותם ימים נראו פחות דגלים במצעד, אך גם כך, לבושות כחול לבן היינו כדגלים מהלכים בסמטאות העיר העתיקה, מפגינות עם רבים אחרים את אדנותנו על תושביה שהסתגרו מפנינו מאחורי דלתיים סגורות. אלה היו הימים שלאחר עלייתה של גוש אמונים כתנועת המונים של הציבור הדתי לאומי, קודם לכן בבית הספר היסודי הדתי ירושלמי שבו למדתי היו מציינים את יום ירושלים באירועים פנימיים. אף שבאותם ימים נסחפתי, כמו רבים אחרים אחרי הבשורה האמונית, זכורה לי תחושת אי נוחות גדולה מאופיו הלעומתי של המצעד ומהחדירה לתוך רחובותיהם וחייהם של התושבים הפלסטינים. תחושות דומות שמעתי במהלך השנים מאנשים רבים נוספים שלקחו חלק במצעד בשלב זה או אחר.

עם השנים הפך "ריקוד הדגלים" למפגן המוני של שנאה, גזענות ואלימות. לא מדובר ב"עשבים שוטים" אלא במאות ואולי אלפי מקרים החוזרים מדי שנה והמתועדים בשעות של הקלטות וצילומים. אני אישית מתעדת ביחד עם חברי ב"עיר עמים" את המצעד בארבע השנים האחרונות בניסיון לעורר עליו דיון בציבוריות הישראלית. במו עיני ראיתי, שנה אחר שנה, את המופעים האלה על הקריאות החוזרות "מוחמד מת" "מוות לערבים" יישרף המסגד", על האלימות המילולית והפיזית כלפי תושבי הרובע המוסלמי ועוברי אורח פלסטינים ועל הפגיעה ברכוש פלסטיני.  בשנים האחרונות, בשל החשיפה הגוברת, חלק מהתכנים הקשים מוצפנים בשירי נקמה הלקוחים מפסוקים המוצאים מהקשרם ומקבלים פרשנות אקטואלית אך המסר דומה. כדי לאפשר את מעבר המצעד ברובע המוסלמי המשטרה סוגרת את הרובע כולו בפני התושבים הפלסטינים. כל החנויות ברובע המוסלמי נסגרות בהוראת המשטרה. מי שלא מספיק להסתגר בביתו מעוכב עד שעות הערב המאוחרות מאחורי מחסומי משטרה, בהם גם ילדים רבים השבים מבתי הספר.

אינני צובעת את הציבור הדתי לאומי כולו בצבעים של גזענות ואלימות. גדלתי בתוך הציבור הזה ורבים מבני משפחתי ומחברותי עד היום הזה הם חלק מבשרו. דווקא משום שאני מכירה את הציבור הזה מקרוב ואת הניואנסים בתוכו אני מופתעת מהעובדה שכמעט ולא מתקיים דיון פנימי בתוכו על המתחולל במצעד ועל עצם קיומו. בעקבות פעילותנו בשנים האחרונות נשמעים אמנם קולות דתיים הקוראים לרסן את ביטויי הגזענות והאלימות במצעד הדגלים,  אולם אם כוונתם של מתנגדי הגזענות בתוך הימין הדתי רצינית עליהם לקרוא בעצמם  להסגת המצעד מהרובע המוסלמי. מי כמוהם יודע שהטיפול הנדרש למיגור הגזענות האלימות ההסתה במצעד הוא טיפול שורש עמוק שאינו מתמצה בהצהרות נעימות לאוזן. לא רק זאת, עצם הכניסה לרובע המוסלמי בעיתוי ובמתכונת אלה היא מעשה אדנותי, לעומתי ומתגרה שמזמין תופעות מסוג זה.

השנה נוצרה הזדמנות מיוחדת עבור מנהיגי הימין הדתי לקבל החלטה אמיצה ולסמן שינוי דרך. יום ירושלים נופל השנה בערב הרמדאן. בשעה שבה מתוכנן להיערך "ריקוד הדגלים" יהיו תושבי הרובע המוסלמי ואלפי פלסטינים אחרים תושבי ירושלים בדרכם לתפילת ה"תרוויח" או בשיאן של הקניות וההכנות לרמדאן (תלוי בתאריך פתיחת הרמדאן עליו יוכרז, על פי מולד הירח, רק ערב קודם לכן). כל בר דעת מבין שמעבר מצעד הדגלים בשעה זו ברובע המוסלמי מהווה שיבוש קשה של פתיחת הרמדאן ומזמין את שני הצדדים להתנגשות כמעט בלתי נמנעת. מצד שני זוהי גם הזדמנות נדירה שבה הכרה דתית יכולה להפוך עימות פוטנציאלי למהלך של סובלנות וכבוד הדדי. המשטרה אמנם הגבילה את שעת כניסת המצעד לרובע המוסלמי אולם עדין החיכוך בלתי נמנע. גילוי נאות: עיר עמים הגישה עתירה נגד החלטת המשטרה. אולם החלטות מסוג זה אינן צריכות להיות מוכרעות שם. במקום להשאיר את הדברים להחלטת בית המשפט או המשטרה ולראות בהחלטתם משום הגבלה והצרת דרך, יכולים מנהיגי הימין הדתי להכריז מראש על בחירה מרצון בתוואי חלופי, למשל דרך הר ציון והרובע היהודי.  להחלטה זו, אם תתקבל  יכולה להיות משמעות חינוכית וציבורית גדולה מאוד.

הציבור הדתי לאומי כבר מזמן אינו קבוצת מיעוט ואינו זקוק להפגנות כוח כדי להנכיח את עצמו. ולהיפך, הסמיכות הנוצרת השנה בין יום ירושלים לרמדאן מאפשרות להתעלות מעל החלוקות הפוליטיות השגורות ולתת משמעות חדשה ליום ירושלים. אנו חלוקים על עתיד ירושלים אבל יכולים להסכים כי לתושבי העיר כולם מגיע הווה שפוי יותר. דווקא מי שרוממות העיר "המאוחדת" על שפתיו צריך לעשות הכול כדי להפוך את החיים בירושלים, במתכונתם הנוכחית, לאפשריים ולתור אחר הבנות בין שני העמים החיים בעיר. יתרה מזו, רוב תושבי העיר היהודים, ליתר דיוק 61%, מתנגדים למעבר המצעד ברובע המוסלמי בערב הרמדאן ו-73% סבורים שהוא יחריף את המתיחות בעיר (על פי סקר מכון סמית מאי 2016). העברת מצעד הדגלים מן הרובע המוסלמי לתוואי חלופי בערב הרמדאן הוא צעד ראוי מכל הבחינות והוא מחויב המציאות. אל תחכו להחלטת בג"צ. אם החלטה זו תבוא מן הציבור הדתי לאומי עצמו, היא לא תתפרש כוויתור או כניעה אלא כצעד של הכרה והתחשבות המיטיב עם ירושלים אשר בטובתה כולנו חפצים.