המתווה של הרצוג כולל שני היבטים. ההיבט הראשון פסימי למדי וקובע שאין פרטנר נכון להיום, ואילו השני הוא אופטימי וטוען שאם רק ניפרד מן הפלסטינים באופן חד צדדי ישררו מחדש השקט והשלווה בגבולות ישראל. "אני מציע להיפרד מ-28 כפרים פלסטיניים שעוטפים את ירושלים ונבנה חומה שתשאיר אותם מחוץ לעיר. אנחנו לא צריכים בעיר הבירה שלנו מאות אלפי פלסטיניים". כך אמר הרצוג עצמו.
לא בא לי להתקטנן עם הרצוג על הסתירות בין התוכנית הזו ובין ההצהרות שלו לפני הבחירות. גם אין לי חשק להיכנס לעימות המשמים בין יחימוביץ' ובינו על ראשות המחנה הציוני ועל השאלה מי יהיה היו"ר הבא של האופוזיציה. הפעם אמנע גם מלעקוץ את לבני שעשתה קריירה מלבקר את נתניהו על כך שהוא לא באמת רוצה שלום, אבל בשורה התחתונה בכל צומת חשוב מוכיחה שהיא מאמינה שאין פרטנר בדיוק כמוהו.
הפעם, חשוב לי להתמקד בתוכן של הרצוג, ובעיקר בהיבט ההפרדה בירושלים. לשומע התמים הרעיון בהיבט הירושלמי נראה מבריק בפשטותו. אנחנו נבנה חומה. הערבים בירושלים והפיגועים שהם מבצעים יישארו מחוץ לחומה. איך לא חשבנו על זה קודם? רגע..מה זאת אומרת כבר יש חומה? למעלה מעשור? ונתניהו לא יידע את הרצוג? מחדל.
כמעט לא נעים להתייחס לתוכנית של הרצוג במישור העובדתי, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. בתור התחלה, ציפיתי שהאיש שמציע אלטרנטיבה שלטונית ומדינית יבין שאי אפשר לכרוך את כל 28 הכפרים במזרח ירושלים באותה כריכה. כל ירושלמי יודע שהכפרים מחולקים לשניים. החלק האחד כולל כפרים באזור קלנדיה ומחנה הפליטים שועפאט שסופחו לירושלים באופן שרירותי , וסביבם נבנתה כבר גדר. החלק השני כולל מקומות שנמצאים בלב העיר ששם החומה איננה אפשרית.
בואו נתחיל בקבוצת הכפרים שבאמת מחוץ לעיר. הגדר שנבנתה הפרידה אותם ואת 100 אלף התושבים הירושלמים מירושלים. אחרי ההלם הראשוני, תושבי השכונות ניסו לשנות את מצבם. כדי לשמור על תושבותם, אלה שיכלו להרשות לעצמם, עברו להתגורר בתוך ירושלים, כולל בשכונות היהודיות. אלה שלא יכלו להתגורר בצד הנכון של העיר, נותרו יתומים מרשות מוניציפאלית. על הנייר, הם השתייכו לירושלים, אבל בפועל, העירייה ומשטרת ישראל הפסיקו לטפל בצרכים השוטפים והביטחוניים שלהם. מדי פעם, הרשות הפלסטינית דאגה לצרכים השוטפים, אבל מבלי לקבל אחריות כלשהי על המצב.
מה התוצאה שנוצרה? הזנחה פושעת מבחינה סניטרית. בניינים רבי קומות שנבנים ללא הכרה. חינוך מופקר, והתחמשות פנימית שנועדה במקור למנוע אירועים פליליים בתוך השכונות, אך משמשת גם נגד כוחות הביטחון הישראליים המגיעים מפעם לפעם לעצור מבוקשים. את התוצאות רואים עד היום. התנאים שנוצרו במחנה הפליטים שועפאט ושאר השכונות שמעבר לחומה הם אופטימליים לבניית תשתית טרור, ומדינת ישראל אינה יכולה להתמודד איתה.
עכשיו בואו נדבר על ההשלכות של הגדר בקרב הכפרים שנותרו בצד היהודי של העיר. 200 אלף ערבים ירושלמיים נותרו בתוך הגדר. הם מתגוררים בכפרים ששוכנים בלב ליבה של העיר. תושבי ג'בל מוכבר וארמון הנציב מחכים ביחד לקו 78, מגיעים לטיפת חלב ברחוב יעקב וייס ועובדים יחד בקניון מלחה. כך קורה גם בצור באהר וארנונה, בית חנינא ופסגת זאב או שועפאט ונווה יעקב.
גדר ההפרדה שינתה לחלוטין את חייהם של תושבי השכונות שנותרו בתוך הגדר. התושבים הבינו כי לא ניתן לבנות את פרנסתם על הכלכלה הפלסטינית שמעבר לגדר, והחלו להתפרנס במערב העיר כנהגים, מלונאים, רוקחים ורופאים. קרוב ל-35 אלף מערביי ירושלים עובדים היום במערב העיר. זינוק של אלפי אחוזים מהתקופה שלפני הגדר.
אז לידיעת הקורא יצחק הרצוג, אם הגדר תכננה להשיג הפרדה בין ערביי ירושלים ליהודי העיר, היא השיגה בדיוק את ההיפך. את חלק מהתושבים שנותרו חסומים לכאורה בגדר, אנחנו מוצאים מבצעים פיגועים בתוך ירושלים. אלה שנשארו בתוך הגדר משתלבים בצורה כמעט טבעית בחיים השוטפים של ירושלים. בכל אחד מהמקרים, הפרדה לא נוצרה כאן.
השילוב הזה הוא חרב פיפיות. מצד אחד, הוא הוביל לשילובם של ערביי ירושלים בכלכלה העירונית, אך מצד שני, הוא הוביל לגילויי קיצוניות ולאומניות משני הכיוונים. גם שכונות המגורים מעולם לא היו הטרוגניות יותר. בפאתי סילואן, ראס אל עמוד וג'בל מוכבר מתגוררים יהודים. בגבעה הצרפתית ובנווה יעקב, הערבית מתנגנת באופן טבעי. החלוקה בין מזרח ובין מערב מעולם לא הייתה מעורפלת יותר.
גם אם נניח ולו לצורך המאמר שמדינת ישראל תוכל להתגבר על שני המכשולים הללו, יצירת גדר הפרדה נוספת בתוך השכונות שנמצאות בתוך העיר, עלולה ליצור קיני טרור חמושים וממורמרים שרק יחפשו הזדמנות לתקוף את ישראל. העירייה שבאמת משקיעה תקציבים לא מבוטלים בתקופה האחרונה בכפרים, תפסיק להשקיע בהם. המשטרה תוסיף להזניח אותם ואז המצב במחנה הפליטים שועפאט יכפיל את עצמו גם בשאר 20 השכונות המצויות בתוך הגדר. כך לא יוצרים ביטחון.
הפיתרון צריך להיות הפוך. המצב בכפרים שמחוץ לגדר, נראה בלתי הפיך, והפיתרון שם צריך להיות אחר, אך את המצב בתוך שכונות מזרח ירושלים עוד ניתן להציל. צריך לאפשר לכל תושבי מזרח ירושלים לקבל אזרחות מלאה. כיום, יש נכונות בקרב צעירי המגזר לקבל אזרחות ישראלית שתמנע מהם את יצור הכלאיים המתועב שקרוי תושבות שמאפשר להם לקבל את רוב הזכויות, אך עדיין להתמרמר ולחשוש מנכבה שנייה שתגרש אותם בדיוק כמו שקרה בנכבה הראשונה. מתן אזרחות עשוי להפיג את החשש הזה.
השלב השני בתוכנית של הרצוג, חייב להיות הכרזה ברורה כי הוא מתכוון ליצור אפליה מתקנת שתמחק חמישים שנות קיפוח במזרח ירושלים, וחשוב מכך, הודעה ברורה כי הוא נחוש לפנות את היהודים המתיישבים בכפרים הערביים במזרח ירושלים. בדיוק כפי ששום ערבי לא יעבור ועדת קבלה להתנחלות, כך אין סיבה שיהודים יעברו את ועדות הקבלה לכפרים שמדינת ישראל החליטה שהם שכונות. מלבד הפרובוקציה, אין שום סיבה ליהודי להתגורר בנוף ציון, במעלה הזיתים או בשמעון הצדיק.
השלב השלישי בתוכנית צריך להיות פשוט, והוא חייב להיעשות רק אחרי השלבים הקודמים. חובה לפקח על תוכני החינוך במוסדות החינוך ועל התוכן המופץ במסגדים וברחובות. ייתכן שאיבדנו את הנערים של היום, אבל חובה עלינו להציל את הנערים של מחר מפעילות הטרור. אסור לנו לחשוף אותם להסתה שתביא אותם לטרור. מדינה אינה יכולה לאפשר לעצמה, אנשי דת ואנשי חינוך שיסיתו נגד קיומה. זה אמור להיות מאליו.
אם הרצוג באמת רוצה לפתור את המצב במזרח ירושלים, הוא יכול להתחיל בפיתרון הנוכחי שכמובן רחב בהרבה ומקיף יותר, אבל אם הוא רוצה לאגף את נתניהו מימין, הוא כנראה יסיים את הבחירות הבאות בדיוק כפי שהוא סיים את האחרונות עם הרבה מחיאות כפיים, אך עם אפס השפעה על המצב הביטחוני במדינה.
Print
PDF version