אלימות וירושלים: הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?/ פרופ הלל כהן

אה, ועוד משהו – בני שתי הקבוצות הללו אינם חיים במעמד שווה זה לזה. היהודים הישראלים הם אזרחים מלאים בעירם ובארצם ומשתייכים ללאום השולט בשטח שבין הים לנהר, ואילו הערבים הפלסטינים בעיר נטולי אזרחות ברובם, חסרי מדינה ונתונים תחת שלטון זר, גם אם לא אכזר, שלטון שבו לא בחרו ושאינו מאפשר להם לבטא את השתייכותם הלאומית, שלטון המצר את שטחי המחיה שלהם ונוהג כלפיהם באפליה מובהקת בכמה תחומים חשובים, ובראשם חינוך ומגורים.
כשלוקחים בחשבון את הסכסוך הלאומי והדתי העמוק הזה, את המציאות הבלתי שוויונית ואת הזעזועים העצומים במדינות הסמוכות, גוברת התחושה כי האלימות בירושלים מצומצמת יחסית, מוכלת יחסית. את זה כדאי לזכור גם בימים קשים יותר: רמת האלימות בירושלים רחוקה מאוד מזו הקיימת במקומות מסוכסכים אחרים. הן יהודים והן ערבים הצליחו, באמצעים שונים, למצוא דרכים לחיות אלו לצד אלו והשכילו, חרף הפערים העצומים, לכוון את החיים אל מחוץ למסלול ההתנגשות. האמונות הבסיסיות העמוקות והרגשות הקשים הנובעים מהדם שנשפך שוב ושוב דוחפים יהודים וערבים להתייצב אלו מול אלו כיריבים קשים, אבל עדיין אינם דוחפים אותנו להילחם מלחמת חורמה.

אלא שהאפשרות של מלחמת חורמה אכן מרחפת מעל ראשנו. לכך יש מספר סיבות. האחת: קיומם של גורמים – ישראלים ופלסטינים – המאמינים כי קטסטרופה תקדם את החזון שבו הם מאמינים. אלה סבורים היא כי מהלכים אלימים יצליחו ליצור את 'הירושלים' שבה הם חפצים; השנייה: הממסד הישראלי ורבים בחברה הישראלית מאמינים באופן עמוק בזכות היהודית להתפשטות במרחב ולשליטה על תושבי מזרח ירושלים, בניגוד לרצון האחרונים. שליטה זרה מייצרת, לרוב, התנגדות; סיבה שלישית לכך היא שחיים משותפים של קבוצות אוכלוסין המאמינות כל אחת בזכותה לריבונות ובעליונותה הדתית – יכולים שלא לגלוש למחוזות אלימים רק אם ישנם בלמים משמעותיים. לא רק בלמים 'ביטחוניים' – אלה חשובים כמובן כדי לייצב את האווירה (ויעילים רק בתנאי שהביטחוניסטים עצמם אינם נגועים בששון אלי קרב) – אלא גם תרבותיים, פוליטיים וחברתיים. והבלמים הללו הולכים ונחלשים.

מהם הבלמים הללו? בלם אחד הוא המורשת האנושית המשותפת לכלל בני-האדם, אותה תפיסה האומרת שיש ערך לחיי אדם. מלחמות האזרחים העקובות מדם שניטשו וניטשות בארצות שסביבנו מורות על כך שאנחנו חיים בתקופה של זילות בחיי אדם. לא לראשונה בהיסטוריה האנושית: אירופה ידעה תקופות כאלו עד מחצית המאה הקודמת – אבל כרגע זוהי האווירה במזרח-התיכון. בהמשך לכך, רואים יהודים רבים בערבים עם של צמאי דמים, והלגיטימציה לפגיעה בהם גוברת ועִמה גם תחושת העליונות היהודית. מנגד, הריגת מאות פלסטינים חפים מפשע בידי צה"ל (בעיקר ברצועת עזה) מחזקת את הדימוי של הישראלים בעיני הפלסטינים כאומה של חיות אדם, וכידוע, דה-הומניזציה מקלה מאוד על התפשטות האלימות. בלם נוסף לאלימות היה תמיד התקווה: לצד ההמנונים הידועים, דוגמת: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" או: "ברוח, בדם, נפדה את פלסטין", ישנם רבים המוכנים להגיע לעצמאות מדינית ללא שפיכות דמים: הן יהודים, קודם שזכו בעצמאות, הן פלסטינים כיום. אלא שבהיעדר אפשרות להגיע לעצמאות ולשוויון ללא אלימות, מתרופף מאליו בלם חשוב זה ושפך הדם שב ונתפס כדרך הפעולה העדיפה.

וכך מתחזקת האיבה בין הצדדים, הדימויים ההדדיים השליליים גוברים וחוסר התקווה מתעצם. ובהיעדר חלופה, שוטפת האלימות את רחובותינו – משום שהיא בררת-המחדל. ועדיין: בררת-מחדל ולא גזרת גורל. בכל רגע נתון אנחנו צריכים לזכור שאנחנו על סף התפרצות אלימה, אך גם לזכור שיש לנו אפשרות להשפיע על המתרחש. שהרי בידוע שהשאיפה לעליונות ושיכרון הכוח הם שני מרכיבים בחיי אנוש, ולצדם קיים – בעוצמה לא פחותה – הרצון בחיים עשירים במעשה ובאהבה, בבניין וביצירה. בני-האדם מרוכזים, לרוב, בעצמם, אבל אם מאפשרים להם, הם יכולים לראות גם את זולתם, והם מעדיפים לחיות בסביבה שאינה אלימה, גם אם נכון שהם כואבים יותר את האלימות המופנית כלפיהם ולא את זו שהם מפנים כלפי זולתם. וכאן יש להזכיר את מה שרבים נוטים לשכוח: שאלימות איננה רק פגיעה בסכין או מתקפת ירי, הפצצה מן האוויר או בקבוק-תבערה הנזרק על בית, אלא גם מחסום בכביש, אפליה בתקציבים, הזנחה בשירותים ועוד ועוד. לכן, על השואף לעיר ללא אלימות, לפעול לא רק נגד האלימות הגלויה, החשופה, אלא גם נגד זו הסמויה מן העין; נגד האלימות הפוגעת בו – ובה-בעת נגד האלימות הפוגעת באחר.

ישנן זירות רבות שבהן ניתן לפעול, טיפין-טיפין אל מול הקושי: הזירה הפוליטית והזירה החינוכית, רחובות העיר וכיכרותיה ועוד. וגם אם כרגע אין ביטחון שבכוחנו המלאכה לגמור, בכל זאת אין אנו בני-חורין להיפטר ממנה. והמלאכה היא הפעולה המתמדת לגרום לאנשים לראות זה את זה, ליצור שפה ואווירה שבה יכול אדם להיות הוא עצמו בלי לשלול את האחר, שבה יכולה קהילה להיות גאה במורשתה בלי לשלול את המורשת של השכן; להצטרף לתנועה לקראת שוויון בתוך החברה הישראלית ולקראת שוויון בין יהודים לערבים בירושלים (ובמרחב כולו). גם אם רעיון השוויון נראה, לכאורה, זר ומוזר לישראלים ולפלסטינים כאחד, זוהי כנראה הדרך היחידה, האיטית, אל מחוץ לאלימות או, למצער, למִזעורה.

צעד חשוב בכיוון הזה הוא להפנות את מבטנו, ישראלים ופלסטינים, לעבר המציאות המרה, לעבר העוולות שאנו עושים ולעבר העוולות הנעשות לנו, להחליף מדי-פעם את נקודת המבט, לנסות לראות את המציאות מנקודת-מבט אחרת, להעמיק את הבנתנו את העולם שמחוץ לנו ואת העולם שלנו ולשאול באמת ובתמים: "כיצד היינו אנחנו חווים את המציאות לו היינו בני העם השני?" דוחות המציגים בפנינו קטעי מציאות בלתי מחמיאים, גם אם אינם נעימים לקריאה, מהווים חלק מהמהלך הכולל של פקיחת העיניים. כדברי הנביא ישעיהו (מב, ז): "לפקוח עיניים עיוורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך."
 
 
* פרופ' הלל כהן מלמד היסטוריה יהודית ופלסטינית באוניברסיטה העברית בירושלים והוא מחבר הספר תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, 1929 author of year zero of the Arab-Israeli conflict. הטור הוא הקדמה לדוח האלימות "מה יישתנה הקיץ הבא".