ערן צדקיהו

 נולדתי וגדלתי בשכונת תלפיות מזרח המכונה בפי הירושלמים "ארמון הנציב". כילד קטן לא היה לי מושג שהשכונה שלי היא חוליה בשרשרת שכונות שנבנו כחלק מהמדיניות הישראלית לייהוד וסיפוח ירושלים המזרחית. ילדותי בשכונה עברה עלי בנעימים. הכפרים הערביים שמסביב, צור באהר וג'בל מוכבר, היו לחלק מהנוף. ראיתי והכרתי את שכני הערבים, הם היו עבורי נראים ובלתי נראים בו זמנית. הייתי בן 7 כשפרצה האינתיפאדה בדצמבר 1987. זכור לי כיצד חוקי החיים השתנו, ביקורי השבת לכפרים השכנים ולבית לחם נפסקו. כבר לא הלכנו לרכוב על גמלים וחמורים בהר הזיתים. בחושים של ילדים תפסנו והטמענו את הריחוק והאיבה ששררו בינינו לבין הערבים. אולם מנקודת מבטו של ילד היו אלו שינוים פעוטים.

 

החיים המשיכו במסלול "הרגיל" של נער ישראלי, ילד טוב ירושלים. סיימתי את לימודי בתיכון לאומנויות בירושלים ובמרץ 1999 התגייסתי לצבא. במהלך שירותי הצבאי נחשפת לראשונה, מקרוב ובאינטנסיביות, לעם הפלסטיני החולק איתנו את הארץ. בזיכרונות מהשירות הצבאי נשזרים זה בזה האירועים הגדולים והחוויה האישית. הנסיגה מלבנון, שיתוף הפעולה הביטחוני עם הפלסטיניים בימי אוסלו וקריסתו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כל אלו היו הרקע והתפאורה למגע האישי, הקשה והיומיומי שלי כחייל עם הפלסטינים. המפגש היומיומי הזה במחסום, בשדה ובכפר, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עורר את סקרנותי. התחלתי להבין שישנו עוד מימד שלם של מציאות שאני לא מכיר ולא מבין. שיש פה עם של ממש שחי לצידנו, על כל המשתמע מכך. רציתי להכיר את העם הזה יותר, ללמוד על תרבותו ולהבין את שפתו. מצד אחד ידעתי שכדי להבין מה קורה פה באמת, עלי להבין טוב יותר גם את העם הזה. אך ידעתי שאיני יכול לעשות זאת בעודי לבוש מדים. רציתי להביט בפלסטינים בגובה העיניים ולא בין כוונות הרובה.

 

ערב פרוץ מבצע חומת מגן, במרץ 2002, השתחררתי מהצבא וחזרתי הביתה לירושלים. מן החודשים שקדמו  לשחרור זכורה לי היטב תחושת הפליאה מהמעבר החד מ"אזורי הלחימה" בגזרת חברון, שם הוצבה יחידתי, לאגביות היומיומית ששררה ברחובות ירושלים, מרחק נסיעת קצרה באוטובוס. לאחר שחרורי נראה היה כי החזית באה בעקבותיי לירושלים. העיר הפכה זה מכבר ליעד המועדף על הטרור הפלסטיני וספגה בשנות האינתיפאדה השנייה כ-30 פיגועי התאבדות בתחבורה הציבורית. בעבודתי הראשונה באזרחות הייתי מפקד צוות ביחידה לאבטחת תחבורה ציבורית בירושלים. ביוני 2002 רחמים (רמי) צדקיהו ז"ל, נהרג בפיגוע בקו 32 בסמוך לצומת פת. רמי היה בן דוד של אבא ושכן. הוא נהג בקו שלנו והסיע אותנו הביתה מאז שאני זוכר את עצמי. הסכסוך היה לחלק מהחיים ואני ראיתי את העולם דרך כוונת הרובה. בין הדוכן של אבא בשוק מחנה יהודה לבין אבטחת התחבורה הציבורית, באותם הימים היינו החזית.

 

מיד אחרי השחרור התחלתי ללמוד ערבית מדוברת. עד מהרה הבנתי שבית הספר הטוב ביותר עבורי היה ברחובות ירושלים. התחלתי לנסות ולדבר ערבית בסמטאות העיר העתיקה ובשווקים. תחילה הערבית השבורה שבפי הייתה נענית בעברית מצוחצחת. לאט ובהדרגה התחלתי לשוחח בערבית. למדתי לשמוע את הערבים בירושלים, בהמשך גם למדתי להקשיב להם. אחר כך ניסיתי להבין אותם. התחלתי לראות את הערבים בירושלים דרך השפה. עד אז הם היו בעבורי בגדר נוכחים – נפקדים, נראים ובלתי נראים בו זמנית. רציתי ללמוד יותר על העולם הזה והחלטתי ללכת לאוניברסיטה. נרשמתי ללימודים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הדבר הראשון שלמדתי שם זה שעל מנת שאוכל ללמוד על האסלאם עלי לחזור אל אל המקורות. למדתי לראשונה את יסודות היהדות והנצרות. בשביל לשלוט בערבית הספרותית למדתי את את יסודות העברית. מתוך העניין שלי בתנועה הלאומית הפלסטינית קראתי את ההיסטוריה והגות הציוניים. הבנתי שלסיפור הישראלי שלי יש תמונת מראה ומקבילה הפוכה. מבלי לוותר על מקומי בסיפור, למדתי ששני הנרטיבים מתקיימים במקביל ובאופן שווה, בתודעה, בזמן ובמקום.  

 

באופן טבעי התחברו לימודי לירושלים. סמטאות העיר העתיקה, שווקיה וקודשיה נגלו לי כמעבדה הטובה ביותר לתיאוריות שנלמדו בכיתה. עשיתי לי מנהג להגיע לקמפוס בהר הצופים בדרכים שונות: ברגל דרך שיח' ג'ראח או ואדי ג'וז, ברכב דרך אבו תור או ג'בל מוכבר או באוטובוס הערבי שיוצא משער שכם לעיסאויה הסמוכה דרך הגבעה הצרפתית. בשיטוטים הללו התוודעתי לעוטף ירושלים, גדר ההפרדה שהלכה ונבנתה באותם ימים סביב העיר המזרחית. לעתים, בדרכי לאוניברסיטה, ראיתי סטודנטית פלסטינית משתחלת בחרך בחומת הבטון באבו דיס (שמאז כבר נאטם) כדי להגיע בזמן לשיעור. בקיוסקים ובבתי הקפה של ירושלים הערבית שמעתי דעות ורעיונות ולמדתי על מעמדם החוקי של תושבי ירושלים הפלסטינים והשלכותיו על חייהם. 

 

לפרנסתי נעשיתי מדריך טיולים המתמחה בירושלים הערבית והמוסלמית והסוגיה הגיאו-פוליטית של מזרח ירושלים. את צעדי הראשונים בעולם ההדרכה עשיתי ביד יצחק בן צבי, מוסד מחקר תרבות וחינוך המתמקד בתולדות ארץ ישראל וירושלים. במוסד הממלכתי למדתי, לימדתי והדרכתי על ירושלים. רבים מעמיתי ביד בן צבי באו מעולמה של הציונות הדתית. מהעבודה לצידם למדתי רבות על הלכי מחשבה אשר היו רחוקים מאוד מעולמי. ביקשתי להדריך במסגרת שבה אוכל להביא לידי ביטוי את ידיעותיי על העיר המזרחית לצד תובנות פוליטיות ותפיסת עולם כוללת. ככה הגעתי לעיר עמים. כמדריך בעמותת עיר עמים הובלתי ישראלים רבים בחצר האחורית של ירושלים. בכל הנוגע לעוול ולאיוולת המתמשכים של המדיניות הישראלית בירושלים, הציבור הישראלי עומד על זכותו לא לדעת. רבים מהמשתתפים בסיור חוו לראשונה מפגש ישיר עם המציאות המזרח ירושלמית, לרבים מהם היה זה קשה מנשוא. הסיור מתחיל לרוב באווירה לימודית ועניינית בשכונות היהודיות במזרח ירושלים כמו גילה והר חומה. אולם ככל שמתקדמים צפונה, אל ליבה של העיר שחוברה לה יחדיו, משתתק הציבור הישראלי במבוכה לא אופיינית לנוכח המציאות שניבטת אליו. המסיירים מקשיבים בדריכות מהוסה כשמבטי פחד ותסכול על פניהם, הם נחשפים לעיר אחרת, לעיר עמים, לירושלים הבלתי נודעת. 

 

בסיורים של עיר עמים ישראלים וירושלמים רבים בני כל הגילים הגיעו לחלקיה הערבים של ירושלים, המאוחדת כזכור לנצח נצחים. בין המקומות בהם עברנו בסיורים: אום טובא, צור באהר, ג'בל מוכר, עין אל-לוזה, סילואן, ואדי קדום, ואדי חלוה, ראס אל עמוד, אל-שייח', אבו דיס, אל-טור, אל-זעים, אל-עיסאויה ועוד. השמות הללו משדרים לישראלים זרות, מקסימים אותם ומהלכים עליהם אימים כאחד. לאחר דברי הסיכום מול חומת הבטון המקיפה את מחנה הפליטים שועפאט, היו המסיירים מבטאים את תסכולם, מתווכחים, מאשימים את השליח, את הפלסטינים או את שאר העולם. אחדים ניסו למצוא את היגיון בטירוף ואחרים יצאו מהסיור המומים וכואבים. הם היו שואלים אותי "אז מה הפיתרון? מה אנחנו יכולים לעשות?" ואני, שבמשך 4 שעות ירדתי לפרטים, דיברתי על תהליכים פוליטיים ונקבתי במספרים, היית עונה להם את התשובה הבאה: עלינו להפנים ברובד העמוק ביותר שירושלים היא מרחב משותף. גם אם נבנה את החומה הגבוהה ביותר בינינו לבינם, בירושלים ניפגש תמיד. ישראלים ופלסטינים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים. כולנו חולקים מרחב אחד, סיפור אחד מורכב. נאיבי הוא מי שחושב שירושלים תהיה כולה שלו. זו גישה שדנה אותנו לחיות ולמות על חרבנו. הדרך הראלית היחידה לחיות בירושלים בשלום היא מתוך התובנה העמוקה הזו של מרחב משותף וקוסמופוליטי. אם רק נדע להפוך את ירושלים לבירה משותפת, או אז לב הבעיה תהפוך למודל אפשרי של פתרון ויתקיים בה דבר הנביא "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'… כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."    

 

את סיורי במזרח ירושלים אני נוהג לסיים בשיר, ורלוונטי מתמיד שירה של מיה בז'רנו. נתניהו נתניהו/ לעולם לא תחלק ירושלים?/ ירושלים לא תחלק?/ "לא אתן יד לירושלים מחלקת -/ לא אחלקה/ ואמר ר' נחמן, שמע:/ "אין לב שלם יותר מלב שבור"/ וירושלים היא הלב של המציאות,/ מציאות יתרה בה כבכל הערים במחלקת/ והמציאות מחלקת כל הזמן/ כגוף חי ואיבריו/והחלקים – צריך להתאימם ולקרבם/ להכניס סחוס של ברכה/ סחוס – זה מה שעליך למצא ולהפיק/ למצא על כל שבר ושבר/ נתניהו נתניהו.