גירוש – זרועות הנישול של הרשויות הישראליות במזרח ירושלים
מאז 1967 פיתחה ישראל מערך רחב של מנגנונים חוקיים, תכנוניים ומנהליים להשתלטות על אדמות ונכסים פלסטיניים במזרח ירושלים. הדו״ח חושף כיצד משרדי ממשלה, עיריית ירושלים וגופים סטטוטוריים פועלים בשילוב עם חקיקה מפלה ועם ארגוני מתנחלים, כדי לקדם גירוש שיטתי של קהילות פלסטיניות מבתיהן.
באמצעות אפליה בתכנון, הריסות בתים, רישום מקרקעין, שימוש בחוק נכסי נפקדים ותכניות מתאר ישראליות, ניצבות כיום שש קהילות במזרח ירושלים בפני סכנת גירוש ממשית מבתיהן: בבטן אל הווא ובאל בוסתאן שבסילואן, בשייח ג'ראח, באום טובא, בוולאג'ה, ובנועמן.
הדו״ח ממקם את המדיניות הישראלית בהקשר המשפטי הבינלאומי, ומדגיש כי סיפוח מזרח ירושלים אינו מוכר וכי נישול פלסטינים ורכושם בשטח כבוש אסור לחלוטין על פי הדין הבינלאומי, קביעה שאושרה גם בחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק מיולי 2024.
לראשונה, הדו״ח מתמקד בזרועות המדינה עצמן כגורם מרכזי בגירוש, ומראה כיצד הרשויות חדלו מלהסתתר מאחורי עמותות מתנחלים ופועלות כיום בגלוי ובשיטתיות לנישול, פינוי והרחבת התנחלויות בלב שכונות פלסטיניות.