על פחד ואלימות ומי שבוחרים אחרת

בכל יום שעובר ההשלכות של אירועי האימים על הנעשה בירושלים מתגברות. רגשות הפחד והזעם המובנים כמעט בלתי אפשריים להכלה במציאות של עיר דו-לאומית. אליהם מצטרפת גם העובדה שמול המתיחות בעיר רשויות המדינה מפעילות אמצעים כוחניים ומציעות מענה דל לצרכים הרבים – נפשיים, קהילתיים וחומריים – שהמשבר מייצר.

ובכל זאת גם בתנאים הקשים הללו יש אפשרות אחרת.

בראש ובראשונה, תושבי ירושלים מצליחים בינתיים – כבר קרוב לשלושה שבועות – להכיל את המתיחות הקשה מבלי שהיא תגלוש לאלימות נרחבת בין יהודים לפלסטינים בעיר. אנחנו זוכרים מהעבר כמה מהר יכולה המתיחות בעיר לגלוש לאלימות. תושבי ירושלים – יהודים כפלסטינים – מצליחים בתנאים בלתי אפשריים לגלות רוב הזמן איפוק.

אבל כמובן שזה לא מספיק. אלימות בהיקף רחב עלולה להתפרץ בכל רגע. ובכל מקרה כפי שנפרט למטה כבר עכשיו המצוקה בעיר גדולה. מכון אקורד פרסם בימים האחרונים מדריך להתמודדות עם הסלמה בין יהודים וערבים המסביר שבמצבי משבר אוכלוסיות דו לאומיות נשאבות לאחת משתי אפשרויות לא טובות: האפשרות היותר גרועה של אלימות והאפשרות הפחות גרועה של התבצרות פנימית והתכנסות אל הלכי רוח של פחד ועוינות. תושבי ירושלים נמנעו בינתיים מהאפשרות הגרועה יותר אבל אנחנו עדיין לא במצב טוב.

נוכח הניתוח הזה מתרחשת בירושלים פעילות נמרצת של החברה האזרחית – ישראלים ופלסטינים – להמיר את הנתק, הפחד והעוינות בתקשורת, תמיכה הדדית וסולידריות. עיר עמים היתה שותפה בהנעת מהלך שמאפשר להרבה ארגונים ופעילים להתחבר ולהציע מענים לצרכים רבים: מחסור במזון ונגישות לשירותים, ליווי למקומות עבודה, מניעת הסתה, פנייות לרשויות השונות ועוד.

נספר על מקרה אחד שריגש אותנו. תושב אחת השכונות הישראליות בעיר שיתף אותנו בחרדה שלו ושל שכניו מתרחיש שבו תושבי השכונה הפלסטינית הסמוכה יפשטו על בתיהם "כמו שקרה בעוטף עזה". אותו תושב ישראלי בחר להתמודד עם הפחד הגדול הזה שלא באמצעות דמוניזציה ועוינות וביקש שנעזור לו להיפגש עם תושב פלסטיני שכן. מיהרנו להרים את הכפפה והמפגש שהתרחש לפני כמה ימים היה מעורר השראה.

בפגישה הרשו לעצמם הישראלי והפלסטיני לדבר בגלוי על החרדות שלהם. התושב הישראלי סיפר שקריאות המואזין מהשכונה הסמוכה נשמעות לו כעת רמות יותר, ושהוא חושש לשלום ילדיו כשהוא רואה צעירים פלסטינים עוברים בסמוך לביתו: "זה רחוב ללא מוצא שלא מוביל לשום מקום, אני לא יודע למה הם עוברים כאן". השכן הפלסטיני סיפר על התקופה בה ישב בכלא הישראלי ועל הקושי לשהות במרחב הציבורי בתקופה שבה ישראלים וכוחות המשטרה רואים בכל פלסטיני איום. שניהם הקשיבו האחד לשני והסכימו שהמשך התקשורת ביניהם תוך כדי אכפתיות הדדית תאפשר להם לקדם את מה שחשוב להם. הם סיכמו להמשיך להיפגש.

אלו ימים שבהם קשה מאד לישראלים ולפלסטינים, "תושביה הרגילים" של העיר, להכיל את הצרכים ההדדיים. אבל זו ירושלים ולחיות בעיר היקרה שלנו משמעו לחיות ביחד. אנחנו לוקחים על עצמנו ליזום ולסייע בקיומם של מפגשים נוספים כאלו.

לבסוף,  עיר עמים הצטרפה לקריאה משותפת של 27 ארגוני זכויות אדם בישראל. נביא כאן ציטוט מעיקרי הדברים: "גם עכשיו, בעיקר עכשיו, חייבים להחזיק בעמדה מוסרית ואנושית ולא ליפול לייאוש ולרגשות נקם. האמונה ברוח האדם, בטוב שקיים בו, הכרחית יותר מתמיד. …כמי שפועלים למען זכויות אדם  ומקדשים את החיים, אנחנו קוראות וקוראים עכשיו להפסיק כל פגיעה בלתי מובחנת בחפים מפשע ובתשתיות אזרחיות. אנו קוראים להכנס למשא ומתן ולפעול בכל דרך לשחרור החטופים, עכשיו."