|
חברות וחברים,
הרגע הזה — הוא לא מסובך. הוא פשוט.
יש טבח ברצועת עזה — והוא חייב להיפסק.
יש סיפוח וגירוש שיטתי בגדה — והוא חייב להיפסק.
בעזה מתרחשת מחיקה. שכונות שלמות נמחקות, משפחות נקברות תחת הריסות. אנשים ותרבות ועתיד מושמדים. בכל בית היתה פעם משפחה שישבה לאכול יחד ארוחת ערב כמו שמשפחות עושות. בכל בית היו אנשים צעירים שחלמו לראות עולם כמו שצעירים חולמים. זו כבר לא רק מלחמה, אלא תהליך של השמדה ונקמה – תהליך שמנסה להביא לטרנספר המוני, שמנסה לחרב את האופציה לעתיד של שלום ושל שותפות. וכשאנחנו מדברים על ההרס — אי אפשר שלא לזכור את החטופים, המסמלים את המחיר של האלימות, את מחיר "ניהול הסכסוך", את מחיר ההפקרה ואת זילות חיי האדם – פלסטינים וישראלים – שהממשלה הרעה הזו מביאה עלינו.
כן, ההווה שלנו אפל. הוא מדמם. הוא מפחיד.
את מה שנעשה על ידינו ובשמנו כבר לא נוכל להשיב.
אבל את העתיד עוד לא איבדנו.
את העתיד לעולם לא יוכלו לקחת מאיתנו.
העתיד עדיין בידיים שלנו.
אנחנו יכולים עוד לבנות. אנחנו יכולות עוד לתקן. אל מול המציאות הזו יש שתי פעולות שעומדות לפנינו: מצד אחד — לסרב להשתתף בהשמדה. כל אחד במקומו, כל אחת כפי יכולתה. אלא שבנוסף – עלינו להסכים לפעול: לפעול כדי לייצר אופק אחר, משטר אחר, חיים טובים יותר — עבור כולם, עבור מי שמתפלל בבית כנסת, ועבור מי שמתפלל במסגד או בכנסייה. עבור מי שקורא מחמוד דרוויש ומי שקורא את ביאליק. אלה אינן שתי אפשרויות נפרדות; זו מחויבות כפולה: לעצור את ההרס, ובו־זמנית לבנות. יחד.
לא נולדנו אתמול. אנחנו יודעות שהרגע הזה של ההכרה במדינה הפלסטינית, עד כמה שהוא מאוחר מדי ומעט מדי, הוא צעד חיוני לבנות כאן חיים אחרים לכולם. ההכרה החשובה הזו בפלסטין לצד ישראל לא פותרת הכול, היא אמנם מזיזה את מרכז הכובד לכיוון הנכון – אבל אסור לנו להסכים שהיא תשאר סמלית בלבד. העולם צריך לעבור מסימבוליקה לפרקטיקה. מהצהרות בניו־יורק למעשים ברמאללה ובירושלים.
לצד המלחמה – ההפיכה המשטרית ממשיכה גם היא בעוצמה. מטרתה לשלול מאיתנו את הכח, לרסק את המוסדות החיוניים למשטר השואף לדמוקרטיה, לחזק את הכיבוש ולהבטיח שלא נוכל לאתגר פה את משטר העליונות היהודית ההולך ומתהווה.
אל מול זה יש ויכוח מר: מה קודם? לעצור את ההפיכה או לבנות אלטרנטיבה לשלום?
התשובה היא שזה לא ויכוח אמיתי. בלי אופק, בלי דרך לעתיד — אנשים נלכדים במיתוס ההקרבה. ומנגד — בלי לעצור את המחיקה, אין דרך להתחיל לבנות. שני הדברים חייבים להתקיים יחד: סירוב להשתתף באופן פעיל בהשמדה, והסכמה לפעול לבניית ברית ישראלי־פלסטינית ואופק בר־קיימא. זו משמעת אזרחית כפולה: להגיד “לא” למה שמכלה אותנו, ו“כן” למה שמאפשר חיים.
העבר וההווה שלנו רווים בשפה של הקרבה: “טוב למות בעד ארצנו”, “ברוח ובדם נפדה את ארצנו”. שפה של ספרטה, של מאבק נצח באויבים בחוץ וב“בוגדים” מבפנים.
אבל אל מול השפה של ספרטה עומדת השורה של דרוויש: على هذه الأرض ما يستحق الحياة — על האדמה הזאת יש מה שראוי לחיים.
על האדמה הזאת יש מה שראוי לחיים.
אנחנו ראויים לחיים.
תסתכלו סביב. מימין, משמאל.
זה אנחנו שראויים לחיים. כולנו.
ולא רק לחיים. אנחנו ראויים לחיים טובים. בטוחים. משגשגים.
כל אחד ואחת מאיתנו. 7 מליון פלסטינים ו־7 מליון יהודים ישראלים חיים בין הים לירדן. כולנו ראויים לחירות, לחיים, לשוויון לכבוד.
וכדי שנוכל לחיות טוב ביחד – עלינו גם להכיר באמיתות שכולנו שייכים לכאן – היום כולנו בני המולדת הזו כולה. אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום. התפיסה הזו היא הלב של החזון של "ארץ לכולם". לא ויתור על זהויות, לא ויתור על בית, לא ויתור על היסטוריה, על מורשת, על השפה או על הלאום – אלא יצירת בית שיש בו מקום מלא לשני העמים: שתי מדינות עצמאיות, ריבוניות, החולקות יחד, באחריות – מרחב אחד של חיים, חופש תנועה וכלכלה, במסגרת של קונפדרציה.
לדמיין אחרת פירושו לפרוץ את הגבולות, הפוליטיים והגיאוגרפיים ששירטטו לנו מאז היינו ילדים. לשנות את דפוסי החשיבה שלנו. להעז לערער על פרדיגמות. זה לדמיין עתיד בו יש הרבה יותר סיבות לימי הולדת מאשר לימי זכרון.
זה אומר לדמיין אחרת – שירושלים משותפת באמת — עיר אחת ללא חומות — עם מוסדות משותפים שמבטיחים חופש פולחן, ניהול הוגן של המרחב, וזכויות שוות לתושבות ולתושבים ישראלים ופלסטינים.
צדק, הכרה וריפוי אינם סיסמה. הם תהליך של הכרה הדדית ומחויבות לתיקון. אם רק נפסיק את משחק סכום האפס ותביעות מקסימליסטיות, ונכיר בכך שכולנו שייכים לכאן. אם רק נשים את האמת ואת האחריות לנגד עינינו, נוכל לבנות חיים טובים וצדק לשני העמים.
|
