חברים יקרים,
יום ירושלים מציין את "איחוד" העיר תחת ריבונות ישראלית, אלא שמאז ועד היום המציאות בירושלים היא של אפליה ופער תהומי בין שני חלקי העיר.
מנקודת מבטו של הממסד הישראלי, כיבוש וסיפוח מזרח ירושלים לפני 53 שנה היו בראש ובראשונה הישג טריטוריאלי, ואילו התושבים שחיו באותו שטח נתפשו בעיקר כסכנה דמוגרפית. מאז 67' ננקטו פעולות נמרצות במטרה לצמצם את חלקה של האוכלוסייה המזרח-ירושלמית מתוך כלל אוכלוסיית העיר. מטרה נוספת היתה ניתוק התושבים משיוכם הלאומי הפלסטיני.
שתי המטרות הללו נכשלו; הפלסטינים המקדסים (הירושלמים) סירבו להיעלם מעירם וסירבו לוותר על זהותם הלאומית. אולם עד היום הם מתמודדים עם השלכות המדיניות הישראלית, הכוללות חנק תכנוני והריסות בתים, הפקעת קרקעות מסיבית, ניסיונות נשנים לכפות על ילדיהם חינוך על פי תכנית שמנוגדת לזהותם הלאומית, אלימות משטרה, עוני ואפליה.
צועדי "מצעד הדגלים" שמתקיים ביום ירושלים, מבקשים לחגוג את השיבה אל המקומות הקדושים, אך לא פחות מכך, להעביר מסר של שליטה בכוח הזרוע. ההתעקשות של המארגנים והמשתתפים לצעוד דרך דווקא הרובע המוסלמי כופה שיתוק על החיים והמסחר ברובע, מציפה את המרחב הירושלמי בשירי שנאה ומייצרת אווירה עוינת ואלימה. השנה, תחת הגבלות הקורונה, המצעד צפוי לחלוף מחוץ לרובע המוסלמי ולחסוך מתושביו את מפגן הכוח המטריד. זו ההזדמנות להראות כי המצעד יכול לעבור בתוואי פחות פוגעני.
הניסיון הירושלמי מלמד כי יש גם מי שבוחרות ובוחרים בדרך של שיתוף וכבוד. במזרח ובמערב העיר, אלפי תושבים מסרבים לקבל את התפישה של "אנחנו או הם". בין אם במשמרות סולידריות בעיסאוויה ובין אם באירועי תרבות משותפים, יש בירושלים רבים ששמחים על המפגש עם הצד השני ומכירים בזכותם של כל תושבי העיר, במזרח ובמערב, לנהל את חייהם בעיר בשלום, בכבוד ובחירות.
מחר יציינו תושבי ירושלים המוסלמים את עיד אלפיטר בתום רמדאן חריג, שבו מסגד אלאקצא היה סגור למתפללים והארוחות המשפחתיות הוחלפו בריחוק חברתי. נאחל לחוגגים עיד מובראכּ וימים טובים ושלווים לכל תושבי ירושלים.
