כשהתחלתי לעבוד בעיר עמים לפני שנתיים וחצי, לא אהבתי את ירושלים. גדלתי בחיפה, ואחרי כמה שנים של לימודים ועבודה בבאר שבע, איכשהו התגלגלתי לעיר הקודש.
מפה לשם התחלתי לעבוד כרכזת חינוך ואחראית על הסיורים בארגון שמופיע במילון תחת ההגדרה של "אהבת ירושלים". למרות שמעולם לפני כן לא גרתי בה, למרות שלא בדיוק ידעתי איפה זה הר הבית, ולמרות שתיעבתי את הסמל שהיא הפכה להיות, את הלאומנות, השמרנות, ההומופוביה.
היום, אחרי שנתיים וחצי בעיר הזאת, אני יכולה להגיד בפה מלא – זו העיר הכי מדהימה בעולם. דווקא בגלל המורכבות שלה. דווקא כי היא יכולה להיות באותו זמן כל הטוב שבעולם, והמון המון רע. אבל גם כך וגם כך היא-היא האמת העירומה, והתגלמות של המציאות באזור כולו – כשהיא מעוררת השראה וכשהיא מדממת.
ולפעמים כשהיא מדממת מדי, דרושים לנו אירועים כמו אירוע השקת קמפיין גיוס התרומות של עיר עמים. אחרי פאנל מרתק בנושא תרבות במזרח ירושלים, רקדנו יחד – פלסטינים, ישראלים, ארמנים, מבוגרים, צעירים, מהארץ ומכל העולם. האירוע הזה, שריגש אותי עד דמעות, היה המחשה חיה לסיפור שעיר עמים מספרת ולפעמים צועקת ומזכירה שוב ושוב – יש פה חוסר צדק ושליטה ברוטאלית ואפליה מכאן ועד הודעה חדשה אבל לצד זה, יש גם אפשרות טובה לירושלים. וואו כמה היא טובה.
רק בשנה האחרונה השתתפו במערך סיורי עיר עמים אותו אני מובילה, כ- 5000 אשה ואיש. רק בשנה האחרונה קיימנו 10 קורסים וסמינרים לפעילים ירושלמיים, לסטודנטים, למחנכים. נשים, גברים, חילונים, דתיים וחרדים.
בכל הסיורים, הקורסים וההכשרות האלה אני שומעת מהמשתתפים שוב ושוב שנפקחו להם העיניים. זה לא מפתיע: מערכות החיים של ישראלים בדרך כלל לא מביאות אותם להכיר את מזרח ירושלים. לא את הבעיות, אבל גם לא את היופי. בעזרת הפעילות שלנו, עוד ועוד ישראלים זוכים לראות, להרגיש ולהבין את מזרח העיר.
עיר עמים, מי שעובד בה, מי שסובב אותה, הדברים שהיא יוצרת בעיר, הגלים והאדוות של הפעילות – ההצלחה שלנו ושל ארגונים שכמותנו היא מה שיכריע אם העיר הזאת, על שני חלקיה, תהיה התגשמות החלומות שלנו או מוקד מדמם של דיכוי, אלימות, שנאה ופחד.
בקרוב אסיים את תפקידי, בדרך להגשמת חלומות נוספים ואני מנצלת את ההזדמנות הזו כדי להיפרד ולקרוא לכם: תמכו בפרויקט גיוס ההמונים של עיר עמים, עזרו לירושלים להיות מקום טוב יותר.
קסם אדיב
