חוק נכסי נפקדים

עם סיפוח ירושלים המזרחית ב-1967, הוחלו על השטח המסופח כל חוקי מדינת ישראל, ובכללם חוק נכסי נפקדים משנת 1950, שנועד להעביר לרשות מדינת ישראל את רכוש הפליטים הפלסטינים משנת 1948.
בהתאם לתיקון שעבר החוק בשנת 1970, פלסטינים אשר נכחו פיזית בירושלים המזרחית בשעת הסיפוח לא ייחשבו לנפקדים; ואולם כל מי שלא נמצא באותה השעה בשטחי הסיפוח ומחזיק בהם במקרקעין או רכוש, נכסיו אלה הם בחזקת נפקדים ויכולים להילקח על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. במקביל, מתיר אותו החוק ליהודים לתבוע את נכסיהם מלפני 1948 (כפי שקורה בסילוואן ובשייח' ג'ראח), תוך אפליה ברורה על רקע לאומי-אתני.

מייד לאחר הסיפוח, הוציא היועץ המשפטי דאז מאיר שמגר חוות דעת לפיה אין הצדקה לעשות שימוש בחוק נכסי נפקדים בירושלים המזרחית:  ”… לא ראינו הצדק עניני לתפיסת רכוש, שהפך לנכס נפקד בעת ובעונה אחת עם הפיכת בעליו של הרכוש – שהוא תושב יהודה ושומרון – למי שנתון תחת שליטת רשויות שלטוניות ישראליות. .. לא ראינו הצדקה לכך שסיפוח מזרח ירושלים, והוא בלבד, יביא לנטילת רכושו של אדם, שאינו נפקד למעשה, אלא נמצא מאותו המועד בו הגיע רכושו לידינו, בתחום שלטון כוחות צה“ל“.

ככלל, מדינת ישראל אכן כמעט ולא עשתה שימוש בחוק בתחומי הסיפוח, אך מדיניות זו השתנתה ב-1977 ביוזמת שר החקלאות דאז, אריאל שרון, ובמהלך שנות השמונים נעשה בירושלים המזרחית שימוש מואץ בחוק נכסי נפקדים, בעיקר בעיר העתיקה ובשכונת סילוואן הדרומית לה. בשנת 2004 קיבלה מדיניות זו משנה תוקף כאשר וועדת שרים לענייני ירושלים קבעה כי "בידי האפוטרופוס  לנכסי  נפקדים נתונות  הסמכויות  על-פי סעיף  19  לחוק  נכסי  נפקדים,  התש"י 1950-  ובכללן ביצוע, העברה, מכירה או החכרה של נכס מקרקעין במזרח ירושלים לרשות הפיתוח". בעקבות זאת פנה היועץ המשפטי דאז מני מזוז במכתב חריף לבנימין נתניהו ששימש אז כשר האוצר, ובו קבע ""יובהר מיד, כי החלטה זו לא יכולה לעמוד […] אבקשך להורות על הפסקה מיידית של הפעלת חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים של תושבי איו“ש".
ואולם לצד ההפקעות הגדולות, מתקיימת בפועל מעין "הפקעה זוחלת" של נכסים וחלקי נכסים בעיר המזרחית. הדבר קורה בעיקר כאשר מבקשים פלסטינים להסדיר את רישום הבעלות על קרקעותיהם; או-אז יוזמות הרשויות חקירה אשר בסופה, במקרים רבים, מדינת ישראל מוצאת עצמה שותפה בקרקע המדוברת.

למרות שחוות הדעת של היועצים המשפטיים התנגדו להחלת החוק בתחומי הסיפוח בירושלים המזרחית, החוק עצמו לא בוטל מעולם. בית המשפט, הנדרש לסוגיה לא פעם במרוצת השנים, הציג עמדות שונות: היו שופטים שקיבלו את זכותה העקרונית של המדינה להפקיע נכסים תוך שימוש בחוק, והיו שאימצו את גישת היועצים המשפטיים ושללו את השימוש בו. כעת עומדים לפני בית המשפט ארבעה תיקים שהדיון בהם אוחד, כאשר השופטים הורו לפרקליטות המדינה להציג את עמדתה המגובשת בסוגיה. היועץ המשפטי הנכנס יהודה ויינשטיין הודיע באמצעות נציגו לבית המשפט כי על פי עמדת הפרקליטות, הנכסים המדוברים הינם אכן נכסי נפקדים, אך נמנע מלנקוט באמירה ברורה המבהירה את עמדתו העקרונית בשאלה זו.

במישור המשפטי,  המצב הנוכחי מאפשר לממשלה החפצה בכך להמשיך ולהשתלט על רכוש של פלסטינים, המתגוררים לעיתים במרחק נגיעה מביתם, תוך אפליה בוטה על רקע לאומי. במישור המדיני, השימוש בחוק נכסי נפקדים בירושלים המזרחית מהווה כלי נוסף לצורך העמקת השליטה הישראלית על אזור שגורלו שנוי במחלוקת מדינית, על ידי הכתבה חד-צדדית של עובדות בשטח. עניין זה יש בו משום הכבדה נוספת ומשמעותית על המציאות המורכבת ממילא בירושלים, ועלול לתרום גם הוא לקשיים שיעמדו בפני הצדדים בבואם להכריע את עתיד האזור סביב שולחן המשא-ומתן.