הבית השלישי לא ייבנה על חורבות עזה

לקהילת עיר עמים לקראת תשעה באב,

לפני מספר שנים כתבתי מאמר בערב תשעה באב שכותרתו לצום בתשעה באב מבלי לייחל לתקומת הבית השלישי. גם השנה, כבכל שנה, אצום בתשעה באב אבל המחשבות שילוו אותי הפעם קשות הרבה יותר. נדמה שמעולם לא חשנו תחושה עמוקה כל כך של חורבן הסובב אותנו מכל עבר: האסון הנורא של ה־7 באוקטובר, האנשים והקהילות הרבות שעדיין לא שבו לביתם, החטופים שהפכו לכלי משחק בידי ממשלה צינית ואכזרית, ההסכמות האלמנטריות של יושרה וערבות הדדית שחיברו בינינו כאזרחים במדינה וקרסו. מול כל אלה ניצבים ההרס והרעב הטוטליים שזורעת ממשלת ישראל בעזה, זו שהפכה את החורבן והנקם לתכלית הכל. בחסות המלחמה בעזה נהרסות ומגורשות גם קהילות פלסטיניות בגדה המערבית. רק השבוע נהרג עוודה הד'אלין, פעיל זכויות אדם, מורה ואב לשלושה ילדים מאום אל־ח'יר על ידי מתנחל שירה בו, כמה מחברות צוות עיר עמים הכירו אישית את הד'אלין מפעילותן במסאפר יטא ונמצאות בקשר עם המשפחה והקהילה. כפי שכתבנו לאחרונה, סכנת גרוש קרוב, באמצעות פינויים והריסות בתים מאסיביים, מאיימת גם על קהילות במזרח ירושלים.

מבין העדויות הנוראות מהמתרחש היום בעזה נגע בי במיוחד סיפורו של הילד העזתי שהתעקש לקחת איתו את ספר הלימוד שלו כשנאלץ לברוח עם משפחתו מביתם שהופצץ, אבל כשנגמרו למשפחתו חומרי הבעירה שנדרשו כדי להכין את מעט האוכל שהיה, אמו נאלצה להשתמש בדפי הספר וליבה נשבר. הסיפור הזה אולי אינו המזעזע ביותר מבין אלו המתרחשים עתה בעזה, אבל הילד הזה שכל כך רצה לקרוא גם תחת הפגזות ורעב, נצרב בליבי. הוא הזכיר לי, גם אם להבדיל, את הילדים במזרח ירושלים שחיים שנים בבתים שמעליהם מאיים צו הריסה ודואגים לשמור קרוב אליהם צעצוע או ספר אהוב שיקחו איתם ברגע הגורלי. אם לילדים הפלסטינים אין עתיד באזור הזה, איזה עתיד צפוי לילדים ולנכדים שלנו?

ולא, לא ניתן לתלות את פעולות ההשמדה וההרעבה בעזה רק בממשלה משיחית־קיצונית ומושחתת. הקריאה להשטחת עזה ולהרעבת אוכלוסייתה עלתה לראשונה על ידי גנרלים בדימוס, חילונים עד לשד עצמותיהם, והיא נתמכת, או לפחות נסבלת, על ידי חלקים לא מבוטלים בציבוריות ובתקשורת הישראלית. אלה גם הציבורים שאדישים לפעולות הגירוש והזילות של חיי אדם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

צום היא פעולה פאסיבית בדרך כלל. יתרה מזו, לרוב היא פעולה המופנית פנימה להתבוננות עצמית. בשנה זו צום תשעה באב צריך להפוך לפעולה אקטיבית וציבורית. בין אם אתם מציינים את תשעה באב ובין אם לאו, זה הזמן להצטרף וליזום כל פעולת התנגדות אפשרית.

מעבר לכך עלינו להציב כל הזמן את החזון האלטרנטיבי שלנו לחיים הוגנים של שוויון ושיתוף בין שני העמים. גם בתחושת החורבן הנוכחית וגם כשנדמה שאין תקווה לשינוי, עלינו לזכור שיש מוצא מהמציאות הנוראה הזו והוא תלוי בכך שיותר אנשים יאמינו בו ויאבקו עליו. יש לנו תקווה לבית משותף בירושלים וניסחנו אותה יחד במסמך "תקווה מירושלים: 13 עקרונות לשלום בירושלים כבירת שני העמים". מה שנצליח לבנות כאן יכול להצליח גם במרחב כולו. החורבן התחיל בירושלים וממנה יכולה לצאת גם התקווה.