|
לקראת תשעה באב, שחל מחר (חמישי), תנועות המקדש פותחות בקמפיינים שונים. גם עיד אלאדחא (חג הקורבן המוסלמי) יחול בסוף השבוע הזה, והחרם א-שריף מהווה כמובן מוקד מרכזי של ציון החג המוסלמי. בעולם טוב יותר, סמיכות המועדים היתה הזדמנות לחגוג את העושר הדתי שירושלים והארץ הזו התברכה בה. בעולם שלנו, הדברים מתנהלים אחרת.
מאז 1967 כיבדה ישראל את החגים המוסלמיים, ולא איפשרה כניסת מבקרים (יהודים או מחו"ל) להר הבית במהלכם. בשנה שעברה, תשעה באב חפף ממש ליום הראשון של עיד אלאדחא. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החליט שדי בכך כדי להצדיק את הפרת המנהג ארוך השנים, ולאפשר ליהודים להיכנס להר בחג המוסלמי.
נתניהו משחק כאן משחק כפול. מצד אחד, הוא טוען שהוא וממשלתו מחויבים לסטטוס קוו בחרם א-שריף – ומצד שני הוא שוחק אותו בהתמדה. הרי אם על פי הסטטוס קוו יהודים אינם מגיעים להר כמתפללים אלא כמבקרים בלבד, ימי מועד יהודים כלל אינם יכולים להיות סיבה לאפשר כניסה ליהודים בעיד אלאדחא.
השנה, הודות לתזוזות הלוחות המוסלמי והיהודי נמנע הקונפליקט הזה; אולם ראוי בכל זאת להידרש לאופן שבו רשויות המדינה פועלות – יחד עם תנועות המקדש – לכרסם בסטטוס קוו בהר הבית.
בימין טוענים שמימוש הזיקה היהודית להר לא תבוא על חשבון מוסלמים, ושההתנגדות המוסלמית לכניסת יהודים להר היא תוצאה של קנאות והסתה. אלא שכדי להשתכנע מהטענה המיתממת הזאת צריך מידה עצומה של עיוורון. הרי בכל מקום בין הירדן לים – מסילואן דרך חברון ועד בקעת הירדן – כניסתם של ישראלים מולידה את דחיקתם ונישולם של הפלסטינים.
כשהם פונים לציבור הכללי, פעילי המקדש אומרים שהם "בסך הכל רוצים להתפלל במקום הכי קדוש לעם היהודי", אמירה שבנסיבות אחרות אפשר היה להזדהות איתה בקלות. אבל מי שטורח להקשיב ולקרוא את מה שהם מפרסמים אצלם נוכח במהרה שהכוונות האמיתיות שלהם הרבה פחות שוחרות שלום.
הנה כמה דוגמאות, כולן מהימים האחרונים: "נמשיך להיאבק עד לביטול נוכחות הוואקף בהר הבית", כותבים "סטודנטים למען הר הבית" בקמפיין מימון ההמונים החדש שהשיקו, ומסבירים שהם פועלים "להחזרת הר הבית לעם ישראל".
גם מטה ארגוני המקדש מפרסם לקראת תשעה באב קריאות בנוסח: "המטרה שלנו היא שהאבלות הזאת תסתיים. והאבלות תוכל להסתיים רק על ידי זה שאנחנו נגאל את המקום ונזכה לבניין בית המקדש השלישי".
קבוצות יהודיות עמדו השבוע מול כיפת הסלע, וכמו כל שבוע כמעט שוחחו על "צלם בהיכל" ועל הצורך "להסיר את הבמות". או כמו שהוסבר באחד מסרטוני הווידאו שהם פירסמו השבוע, הקריאה היא " לעלות לכבוש את המקום. אנחנו הולכים עד הסוף, עד שייבנה בית המקדש, לא פחות מזה".
ואלה, כאמור, אמירות מהימים האחרונים בלבד.
בכל מחנה יש שוליים קיצוניים, אולם כאן מדובר במרכז המחנה עצמו ולא בשוליו. מטה ארגוני המקדש מקיים פגישות תיאום עם פיקוד המשטרה, והארגונים הללו נהנים מאוזן קשבת בכנסת ובממשלה.
כך למשל דיבר השר זאב אלקין בעצרת בערב תשעה באב לפני שנתיים: "[כדי ל]חדש ימינו כקדם…. [חייבים] לזרום לכיוון הר הבית בדיוק כפי שהיה באותם ימינו כקדם…. בעזרת ה' נגיע לחדש ימינו כקדם שנוכל לעלות בצעדה הזו על אותם האבנים שעלו היהודים לפני 2000 שנה להר הבית. גם זה יקרה אם נהיה נחושים… בעזרת השם בסופו של דבר נגיע באופן מלא לחדש ימינו כקדם".
וכך הגענו לפני שנה למצב שבו נתניהו מחליט לתת מעמד לתשעה באב בהר הבית, בניגוד להתחייבותו לכאורה לכבד את הסטטוס קוו. נתניהו הורה לאפשר את כניסת פעילי המקדש, אף שהתאריך נפל על עיד אלאדחא והמוני מוסלמים הגיעו להר ליום חגם.
אלפי מוסלמים עמדו בשקט מול הכניסה להר הבית, חוסמים אותה בגופם – התנגדות נחושה אך במובהק לא אלימה. מי שבחרו להפעיל אלימות היו כוחותיו של מפקד משטרת ירושלים, דורון ידיד. יש להבין כי מימוש הכוונות הישראליות בהר משמעו הפעלה מסיבית של אלימות ישראלית נגד פלסטינים – בדיוק כמו שהומחש בתשעה באב לפני שנה.
השנה כאמור לוחות השנה בעדנו, והמראות של השנה שעברה ככל הנראה ייחסכו מאתנו. אבל שורשי הבעיה קיימים כמובן, ואף הולכים ומעמיקים. זה יכול כמובן להיות אחרת, אבל לשם כך אנחנו נדרשים להכיר בזיקות של מוסלמים ופלסטינים להר הבית/חרם א-שריף, לירושלים/אל-קודס ולישראל/פלסטין.
|
