בין אור לחושך

בסופו של דבר, בעקבות מחאה של ארגוני חברה אזרחית וירושלמים רבים, ולאחר שהצועדים הפרו את תנאי האישור שקיבלו וניסו לפרוץ מחסומים, החליטה המשטרה לחסום את הצעדה לפני שנכנסה לעיר העתיקה דרך שער שכם והחרימה שלטים, ביניהם כאלה שקראו לעלות עם דחפור על מסגד אל אקצא.

זה לא מפתיע שקיצוניים ניסו לנצל את המצב כדי לקדם את האג'נדה שלהם להשתלט על הר הבית, לדחוק את המוסלמים ממנו ועל הדרך להבעיר את העיר. מה שממש לא נתפס הוא שהמשטרה נתנה לכך אישור מלכתחילה. וזאת עוד דוגמה מצערת לכך שרוחו ודמותו של השר הממונה עליה יותר ויותר נשקפת מהחלטותיה.

הר סגור

מאז הטבח ופרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר צוות ״עיר עמים״ עוקב באופן צמוד וחרד אחר ההתרחשויות סביב העיר העתיקה והר הבית. מהמידע שאספנו עולה תמונה שכמוה עוד לא ראינו, גם במשברי העבר: במשך כמעט חודשיים המשטרה סוגרת את הכניסה להר הבית/ חראם א-שריף בפני כמעט כל הציבור המוסלמי בארץ. סגירה מתמשכת כל כך היא חסרת תקדים. 

המעקב של ״עיר עמים״ מגלה כי מאז פרוץ המלחמה נאסר על רוב רובם של תושבי מזרח ירושלים להתפלל במסגד אל אקצא, המקום הקדוש ביותר למוסלמים בארץ. בחלק מהימים ובמיוחד בימי שישי המשטרה גם אוסרת על כניסתם לכל העיר העתיקה של פלסטינים שאינם מתגוררים או עובדים בה, ואילו מקרב תושבי העיר העתיקה רק מי שהם מעל גיל מסוים (55 או 60) רשאים להיכנס להר הבית/חראם א-שאריף ולהתפלל. גם תפילות משותפות שמנסים לקיים מאמינים מוסלמים בשכונות סמוכות לעיר העתיקה מפוזרות לא פעם על ידי המשטרה באלימות.

המשטרה מסבירה את החלטתה החריגה בצורכי בטחון מחשש להפרות סדר. אבל במקביל לסגירת ההר בפני מוסלמים ממשיכה כניסתם למקום של יהודים ובמיוחד של פעילי מקדש, ללא כל מגבלה. הגבלות חמורות על כניסת מאמינים מוסלמים והיעדר הגבלות על מבקרים יהודים היא הפרה חמורה של הסטטוס קוו, לו מחוייבת מדינת ישראל, הקובע כי ההר הוא אתר פולחן מוסלמי ואילו לא-מוסלמים רשאים לבקר בו בלבד על פי אפשרויות הזמן והמקום. הפרה כל כך בוטה של הסטטוס קוו אינה יכולה לקדם את הבטחון.

ביום חמישי שעבר קיבלנו לצערנו הרב תזכורת כואבת לסכנה של הידרדרות לאלימות גם בירושלים, עם פיגוע קטלני בכניסה לעיר. ובכל זאת, החלטה על סגירת מסגד אל-אקצא מעלה תהיות לגבי המניעים שעומדים מאחוריה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את שיתוף הפעולה ההדוק בין המשטרה לתנועות המקדש. 

סגירת המסגד לתקופת זמן כל כך ארוכה לא רק שאינה משרתת את צרכי הביטחון, קרוב לוודאי שהיא אפילו עושה בדיוק ההיפך בכך שהיא מעלה את מפלס המתח בעיר. גם אם יש צורך בהטלת מגבלות בטחונית, הן לא חייבות להיות כל כך קולקטיביות וגורפות. ניתן למצוא גם פתרונות ביניים שיאפשרו לפחות שמירה מינימלית של חופש הדת. כך למשל, ניתן לאפשר לתושבי העיר העתיקה להגיע למסגד, וגם אם יש חשש מפני התפילות ההמוניות של ימי שישי בצהרים אפשר לפתוח את ההר בפני מבקרים מוסלמים מרחבי העיר בשאר ימות השבוע. 

יש רק לקוות, וזו תקוות עניים ממש, שהאישור הבלתי סביר שהמשטרה נתנה לקיום מצעד, לעומת ההתנהלות הסבירה יותר וההחלטית בזמן המצעד עצמו, משקפים פערים בשיקול הדעת ובתהליכי קבלת ההחלטות בין המשטרה עצמה לשר הממונה עליה, כלומר שיש עדין מידה כלשהי של אחריות ושיקול דעת בתוך המשטרה.

עד כה, למרות התחזיות הקיצוניות, נשמר השקט ברוב רובה של ירושלים, הגיע הזמן שהמשטרה תפעיל שיקול דעת אחראי יותר וענייני יותר גם לגבי ההחלטה הקיצונית על סגירה הר הבית בפני המתפללים המוסלמים. 

פרידה מפאטמה סאלם

השבוע הלכה לעולמה פאטמה סאלם, מסמלי המאבק בשייח ג׳ראח, אישה מיוחדת ואמיצה שהביאה הרבה אור לעולם. יהודית אופנהיימר מנכ״לית ״עיר עמים״ נפרדת ממנה בכאב בשיחה מקומית:

״עד למותה השבוע, ולמרות שחוותה על בשרה מדיניות מפלה ומנשלת וכל פניותיה לערכאות הישראליות בבקשת הגנה וצדק רק חזרו ותיקפו את חוקי הנישול והגירוש, ולמרות שמתנחלים חסינים בפני החוק מיצו כל אפשרות להציק לה ולמשפחתה ולמרר את חייהן, היא מעולם לא איבדה את אמונתה באנושי ובטוב. ביתה היה מעין בועה ירושלמית מימים אחרים, שבו כולם התקבלו ולכולם היה מקום. במקום שאנחנו, הפעילים, נעטוף אותה, היא עטפה אותנו. תמיד שאלה לשלומנו, תמיד חיבקה, תמיד התעניינה. היתה לה נוכחות פיזית שבירה אבל חוסן נפשי עצום״.
 

וכאן, במאמר נוסף, ניתן לקרוא עוד על המצב בירושלים בימים קשים אלו, ועל היוזמות האזרחיות של פעילים ישראלים ופלסטינים לסיוע הדדי ולמניעת הסתה.