בשביל חיים רמון תושבי מזרח ירושלים הם בסך הכל בלון ניסוי

התכניות שמגישים אישים במחנה השמאל-מרכז כמו חיים רמון וא"ב יהושע לפתרון במזרח ירושלים מעלות ניחוח גזעני ומציעות ריסוק במקום פתרון. במצב הזה עדיפה כבר ההגינות של משה ארנס

התכניות המוצעות לאחרונה מטעם מחנה השמאל-מרכז מוציאות שם רע לאופורטוניזם. א.ב. יהושע מצדד בהשוואת מעמדם ותנאי חייהם של תושבי שטחי CC  למעמדם ותנאי חייהם, המשופרים לכאורה, של תושבי מזרח ירושלים. חיים רמון, לעומת זאת, רוצה להשוות את מעמדם ותנאי חייהם של תושבי מזרח ירושלים לאלה הנחותים בעליל של תושבי שטחי C , דהיינו, לכלוא אותם מאחורי גדרות ולנתק אותם בפועל מירושלים.
המשותף לשניהם, היא תפיסתם את הפלסטינים כנתינים נטולי רצון או זכויות משלהם, שלישראל הזכות לקבוע את גורלם ומעמדם על פי גחמותיה. על רקע זה מתבקש לציין את מאמרו של משה ארנס על תושבי השכונות המזרח ירושלמיות שמעבר לגדר  ההפרדה, שזכה לקיתונות של לעג במאמר התגובה של רמון. ארנס אמנם אוחז בתפיסת העיר המאוחדת השגויה, אך  לפחות רואה מולו בני אדם הקשורים בקשר אורגני והיסטורי למרחב בו הם חיים.
 

מצבן של השכונות המזרח ירושלמיות שמעבר לגדר ההפרדה, הוא תמצית התשובה להצעתו של יהושע להחיל אותן "פריבילגיות" על תושבי אזורי C. תושביהן, בעלי מעמד התושבות, חיים בעוני ובהזנחה מחפירים, שאותם היטיב ארנס לתאר, מופרדים מעירם על ידי הגדר וחיים בפחד מתמיד מפני איום שלילת התושבות. חלקם עברו להתגורר בשכונות אלה בשל הגבלות הבנייה החמורות

והריסות הבתים בשכונות המזרח ירושלמיות שבתוך הגדר. מצבם הוא מעגל קסמים של עוני אפליה וניתוק. הם עניים כי נותקו בפועל מירושלים, שבתחומיה המוניציפליים הם חיים, ועוניים משמש עילה להמשך דחיקתם מהעיר.
עבור רמון מצב זה אינו אלא בלון ניסוי שניתן להעתיק לשכונות נוספות במזרח ירושלים בשמה של טענה אנכרוניסטית ששכונות אלה לא היו חלק מירושלים לפני 1967. על פי אותו הגיון גם השכונות שבנתה ישראל לאזרחיה במזרח ירושלים: פסגת זאב, רמות, גילה ודומותיהן אינן חלק מירושלים. הקלות הבלתי נסבלת שבה מציע רמון להתנער מהמציאות שישראל יצרה בשטח ללא כל נטילת אחריות לגורל האנשים החיים בו ולזיקתם לעיר מולדתם מדגימה, בדיוק מצמרר, עד כמה מעמד התושבות הוא רעוע, מפלה ומותנה.
תכנית "ירושלים היהודית" של רמון אינה אלא מסווה לשאיפה להנציח את השליטה הישראלית על האגן ההיסטורי, שלמעלה מ95% מתושביו הם פלסטינים, ולהביא לריסוק חלקי ירושלים המזרחית הנותרים. במשמעה אינה פתרון אלא ריסוק של פתרון.
במצב הנוכחי, מעט ההגינות של משה ארנס זה גם משהו
אם נתעלם לצורך הדיון מהניחוח הגזעני הכבד של תפיסתו, הרי שירושלים יהודית יכולה להתקבל רק לאורך הקו הירוק או לחילופין על פי מתווה קלינטון לפתרון שתי המדינות. אפשרות זו אינה מקובלת על רמון או ארנס וככל הנראה גם לא על יהושע המתייצב לימין בנט. אך בהבדל מרמון ומיהושע, ארנס מקבל, לפחות באופן תיאורטי, את עקרון השוויון האזרחי ואת היות ירושלים ביתם של שני עמים.
במציאות המופרכת העכשווית, שבה האופוזיציה משרתת את השלטון ומספקת לו מצע רעיוני, ארנס ומה שהוא מייצג הוא הרע במיעוטו. אני חלוקה על עמדתו הפוליטית של ארנס, בהאמיני כי עתיד ירושלים יוכרע במשא ומתן בין שני הצדדים. אך עד להיתכנות כזו יש להעדיף את עמדת ארנס הגורסת שהזנחה ואפליה אינם אמצעים לגיטימיים לשינוי פוליטי, ומקבלת כנתון את אופייה הרב לאומי של העיר.
לתפיסה זו שותפים רוב תושבי העיר שלא נמצאו בניהם תומכים לתכניתו של רמון ושיודעים שהשיח שהוא מנהל רק מסית את אוכלוסיות העיר זו נגד זו. בנסיבות הקיימות, מעט הגינות היא גם משהו.