לפני כשנתיים, בעודנו חולקים ספסל לימודים אקדמי, פניתי ליאיר לפיד, אז עיתונאי ושדרן ידוע עם יומרות פוליטיות מעורפלות, והצעתי לו להשתתף בסיור במזרח ירושלים. "ירושלים?" הוא ענה לי, "הייתי מחזיר את מערב העיר יחד עם מזרחה". כבר אז חשבתי שלו הייתי מתנחלת, לפיד היה נוקט שפה מעודנת יותר לגבי עתיד ביתי.
מאז נהפך לפיד לפוליטיקאי, ועמדתו בנוגע לירושלים התהפכה מן היסוד. בכנס "שישי אקדמי", שהתקיים במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, ימים מספר לפני הבחירות, התחייב לפיד, כי "במסגרת הסכם עם הפלסטינים י...המשך קריאה
לפני כשנתיים, בעודנו חולקים ספסל לימודים אקדמי, פניתי ליאיר לפיד, אז עיתונאי ושדרן ידוע עם יומרות פוליטיות מעורפלות, והצעתי לו להשתתף בסיור במזרח ירושלים. "ירושלים?" הוא ענה לי, "הייתי מחזיר את מערב העיר יחד עם מזרחה". כבר אז חשבתי שלו הייתי מתנחלת, לפיד היה נוקט שפה מעודנת יותר לגבי עתיד ביתי.
מאז נהפך לפיד לפוליטיקאי, ועמדתו בנוגע לירושלים התהפכה מן היסוד. בכנס "שישי אקדמי", שהתקיים במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, ימים מספר לפני הבחירות, התחייב לפיד, כי "במסגרת הסכם עם הפלסטינים ירושלים תישאר מאוחדת לעד ובריבונות ישראל". ועוד הפליג שם בשבחיה של ירושלים ואמר: "אין לנו קיום בלי ירושלים. מגדל דוד חשוב למורשת ולקיום הישראלי, כי הוא יותר ממגדל, הוא סמל. הוא חשוב יותר ממגדלי עזריאלי". עם פתיחת המשא ומתן הרשמי על הרכבת הקואליציה, ניתן לתהות על אמינות הבטחותיו של לפיד לבוחריו. לא פחות מכך מעלות הצהרותיו הרהורים נוגים באשר לעיר ירושלים: בעוד רוממותה בגרונם והם נשבעים בנצחיות אחדותה - כלפי הווייתה היומיומית ותושביה חשים פוליטיקאים ניכור ודחייה. בסופו של יום מעדיף לפיד, כמו רבים אחרים, קפה בעזריאלי, לא בשוק מחנה יהודה.
ואולם ירושלים, זו המאוחדת לנצח בעיניו של לפיד, אינה מגדל דוד אלא עיר שבה חיים בני אדם. זאת ועוד, שתי האוכלוסיות הגדולות בירושלים הן אותן אוכלוסיות שלפיד פוסל לשותפות פוליטית: חרדים ופלסטינים. עם הראשונים הוא יעשה הכל כדי שלא לשבת בממשלה אחת; עם האחרונים, אפילו אזרחי ישראל שבהם, הוא שולל כל אפשרות של חבירה פוליטית. יותר משני שלישים מתושבי העיר אינם בני שיח בעיני לפיד, ואף על פי כן הוא מוצא לנכון לקבוע את עתידם.
כשלפיד מאמץ את תפישת העיר המאוחדת הוא מאמץ בהכרח את הנחות היסוד שלה, ובראש ובראשונה את ההכרח בשימור הרוב היהודי, שבלעדיו לא תיתכן שליטה ישראלית על שני חלקי ירושלים. הנחה זו לא רק מבליעה בתוכה אפליה עמוקה ושיטתית של האוכלוסייה הפלסטינית, היא גם תלויה רובה ככולה בעתודות הילודה של האוכלוסייה החרדית. אם כך, קשה יהיה להאשים את החרדים בכך שאינם משתתפים בנשיאה בנטל.
באשר לפלסטינים סבור לפיד, שדי לנו להיות ברורים ונחרצים כדי שהם יוותרו מעצמם על ירושלים. שאיפותיהם הפוליטיות וטענותיהם הלאומיות ביחס לעיר שבה נולדו ובה הם חיים הן עניין של מה בכך בעיניו. לפיד טוען לנכונות להעניק אזרחות ישראלית לתושבי ירושלים הפלסטינים, אך נכונות זו לא רק מתעלמת משאיפותיהם הפוליטיות ומאפליה רבת שנים, אלא גם נגועה בהכרח במחלת "הזועביז"המדירה והמקפחת. איזו משמעות יש לאזרחות אם לעולם אינה חלק משותפות אמיתית במשחק הפוליטי? חזון העיר המאוחדת של לפיד לא יבטיח את עתידה של ירושלים, אך הוא דן את שתי האוכלוסיות הגדולות בעיר לחיי עוני וסכסוך, למאבק על משאבים מידלדלים ולמרוץ דמוגרפי שרק יהפוך אותן ואת העיר כולה לעניות וחלשות יותר.
הג'וב החדש של לפיד מחייב נסיעות תכופות לירושלים - טוב יעשה אם ימצא את הזמן לערוך סיור בעיר וללמוד את מורכבותה. ירושלים היא לפני הכל ביתן של הקבוצות השונות החיות בה. כל הסדר בה יחייב הכרה באופיה הרב-לאומי והפלורליסטי ובמתן ביטוי מלא לזכויות הבסיסיות והקולקטיוויות של אוכלוסיותיה. זוהי מהותה האמיתית של ירושלים.